TOO COOL TO CARE

אני מסרבת להאמין שיש אנשים רדודים. אני מסרבת להאמין שיש אנשים שמסוגלים לא לחשוב, להיות פסיביים. אתה חייב להאמין במשהו, להרגיש. אתה לא יכול פשוט להיות, לזרום. צריך להיות משהו שחשוב לך, משהו שיזיז לך, שירתיח אותך מבפנים! שיגרום לך להתפוצץ. 

חייבת להיות לך אישיות. 

כן אני מחבבת אותו. לא אני לא אוהבת אותו. כן אני נמשכת. לא אני לא יודעת. אני כן רוצה. אני לא רוצה. אני לא מכירה. אני רוצה להכיר. 

קטע מלפני חודש, עליו:

אני חושבת שאני רוצה מישהו אחר בכלל. אמרו לי שהוא רוצה אותי גם, או לפחות שהוא מתחיל איתי. שוב בעיית קליטת הסימנים מפילה אותי. הוא בגיל שלנו, והוא כנראה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. עיניים ירוקות בוהקות, וספק בלורית זהובה. חטוב וגבוה. שיניים ישרות בתוך חיוך נוצץ. הוא גם שנון ומקשיב למוזיקה טובה. בערך.

נסמן אותו בשם האחד, כי זה קיטשי במיוחד ואני בכלל לא מסכימה לזה. יש כמה בעיות עם האחד; אקס של חברה, אמא חברה של אמא, והעולם כולו בספק האם הוא יותר מפנים יפות.

כולם מסווגים אותו כרדוד, שאי אפשר לדבר איתו. אני לא מספיק קרובה כדי לבדוק את העניין. אבל הוא פשוט מושך אותי באופן מיידי, אולי זה באמת המראה שלו, וכנראה גם האישיות הכובשת, הבדיחות השנונות והעובדה שהוא רוצה אותי קרובה אליו תמיד. אני מוצאת את עצמי תחת פיקוח עיניו לעיתים קרובות יותר שמיכולתי לדמיין.

וזה קצת נחמד לי. קצת.

סיפרתי בסוד כמוס שאני כנראה רוצה אותו, היא הסתכלה עליי. "מגיע לך יותר," אמרה גלי. 

הבטתי בה המומה. איך אפשר לרצות יותר ממנו, מרוב שהוא יפה זה כואב להסתכל על העיניים הבהוקות. 

"אני לא בטוחה שיש לו אישיות," אמרה, "ואת לא מסוגלת להיות עם מישהו ולדבר איתו כל היום על... על מה אתם מדברים בכלל?"

"עלינו." עניתי מיד, וזה נכון. מערכות יחסים קודמות במיוחד. "עליי ועליו."

היא הביטה בי בחיוך מבויש. "וזה מספיק לך?"

כרגע כן. אבל שבוע הבא... קשה להאמין. אני צריכה מישהו לדבר איתו על סרטים, על בימאים ויוצרים. מישהו ששומע מוזיקה כמוני ורואה דם אמיתי והאנטומיה. מישהו שקורא ספרים, גם אם זה לא אותה הספרות שלי, ואפילו עם הוא יקרא טולסטוי והמינגווי ויהיה יומרני ופלוץ, זה עדיף על אחד שלא קורא בכלל. שרואה ריאלטי ומבריז משיעורי מדעי החברה. 

אי אפשר לצפות מבנאדם שיהיה פתוח לחלוטין מההתחלה, נכון? גם אני לא בדיוק נותנת את כל כולי מהרגע הראשון. לכל בן אדם יש רבדים, מורכב מקליפות. הוא לא קליפה ריקה? בתוך הצדפה חייבת להיות פנינה. 

הוא כל כך יפה. 

אני מסרבת להאמין שיש אנשים שמהות חייהם זה לדבר על אחרים. מסרבת להאמין שיש אנשים שדבר לא מדאיג אותם, שדבר לא נוגע להם. אני מסרבת להאמין בקיום הנורמליות המזורגגת! כל בן אדם הוא שונה. אין כזה דבר נורמה, אין. כולם דפוקים, כולם מוזרים. פאק איט! מי שרגיל ונורמלי- זה מוזר בעיניי! 

יש מישהי שמסתירה בולימיה, יש מישהו שהוא בתוך הארון, יש כזאת שההורים הגרושים שלה דפקו לה את הראש, ויש את הילד שאבא שלו מזיין כל היום אחרות, הבחורה שהטרידו מינית, וזאתי שהשמועות על הכמות הזין שהיא מקבלת התחילו בכיתה ח'. 

אתה לא יכול להיות פשוט ילד עם הורים נשואים באושר ועושר, שגרים בקוטג' מקסים עם גדר לבנה ודשא ירוק מזוין. אולי ההורים שמחים אבל פיטרו את אבא מהעבודה? אולי אח שלך הגדול מכה אותך? אולי אתה מכה אנשים אחרים בבית ספר? אולי נקלעת לעישון ולסמים כי... כי... כי משהו היה חסר?

אולי אתה אובדני ומתעקש להסתיר את זה. אולי אתה כמוני.

אתה לא יכול להיות פשוט מושלם. משהו חייב לקרות. אתה חייב להיות דפוק, אפילו קצת. 

להבריז משיעורי חינוך לא נחשב. 

אני מוקפת באנשים שמנסים להסתיר את הפאקים שלהם, אבל זה מה שמייחד אותנו. החברה של היום מקדשת את הנורמה, אבל אני רוצה לקדש את הפאקים! אני חושבת שזה יפייפה שאבא שלך חלה בסרטן. זה מדהים בעיניי שאתה עדיין רואה אינויישה, והעובדה שאח שלך נהרג בשירות הצבאי שלו. את מואמצת. אתה משהו. יש לך משהו שונה להגיד על עצמך. אתה לא יכול פשוט לזרום עם הזרם המזוין ולהיות.

אתה חייב להיות מיוחד. 

כי אם אתה לא, איך לעזאזל אני אמורה להתאהב בך? 

מה אם גלי טועה? אולי לא מגיע לי יותר. אולי זה בדיוק מה שמגיע לי, משיכה אינסופית לבן אדם שאי אפשר לאהוב. 

נ.ב 

אני שונאת היסטוריה

אני שונאת מבחנים בהיסטוריה.