TOO COOL TO CARE

מצחיק אותי כל פעם מחדש לגלות כמה ספר יכול להשפיע עליי. בעיקר אם הוא טיפשי, וחסר משמעות עמוקה. יומני הנסיכה העשירי והאחרון בהחלט הצליח למוטט אותי ולהביאי אותי לשבירה באופן כמעט מיידי. ועכשיו הגיעה המכה הבאה, רק שאני לא לחלוטין מרגישה רע עם עצמי כשאני קוראת את משהו פשוט מסובך, אלא מוצאת כמיהה מסוימת. ההזדהות הבלתי נמענת כשאני קוראת על חיי שלומצי, שמאד מזכירה לי את עצמי. 

הבית ספר האומנותי (לשעבר שלי, אבל עדיין תקף בעיניי), האהבה לכתיבת יומנים, ההסתבכות המדאיגה הזאת עם המין השני, והמחשבות שמגיעות לאחר מכן. כמובן ששלומצי שונה ממני גם במרחק אלפי שנות אור. גם במראה החיצוני, בוצורה הילדותית שהיא מתלבשת בטוניקות וטייצים מנוקדים הם שיא המתלחה שלה. וגם בהתייחסות שלה לאנשים, המצב המשפחתי שלה. אני הרבה יותר צינית ומרירה ממנה. אני הרבה יותר שמלומאילית ממנה, וסיפורי האהבה שלי לא מתקרבים לשלה. אה, וגם שלומצי לא אובדנית. נכון. 

הייתי רוצה להדמות יותר לשלומצי, לנורמליות המקסימה שהיא משדרת, ולכן הרבה יכולים להזדהות איתה. אבל אני לא שלומצי, וכשאני מנסה (בכישלון מזעזע למדי, אם אעיז להעיד על עיסתי) לכתוב שירה, לא מדובר על משולש האהבה שלי עם זוג נעלי עקב גנובות מאימא. 

1#

לא בחרתי את שמי, 

לא נשאלתי על ידי אימי. 

אף אחד לא מעוניין בדעתי. 

אם אין בחרתי את שמי, 

אז לפחות את מותי. 

2#

לעולם לא לפתע תעורר, 

ותהיה משורר. 

מסוג הדברים שאותם מקבלים,

לא רוכשים.

ואם תנסה להאכיל את הכלבים,

תנשך בידי הזאבים. 

3# 

הוא תמיד בוטה ואכזרי,

הוא אמר שהוא הולך לזיין אותי.

אולי מחר, 

אולי עוד חודש,

כנראה במרוצת השנים. 

העונות יתחלפו, 

והגשמים יפסקו, 

ואני בתולה במיטתי ישנה. 

4# 

אותיסטית הוא קרא, 

והדביק בזווית פי עוד נשיקה.

הפשיל את המכנס,

ועמד לו כמו פנס.

הוא לא מתקשר, 

וגם לא מדבר. 

אני רטובה מתכוננת לשינה. 

5#

את יפה

מה

יפה

הנידה בראשה לשלילה, 

פקחה את עיניה, 

ומעולם לא חזרה. 

אני לא יודעת לכתוב שירה, אני לא מתיימרת לדעת. מעולם לא למדתי, ולא קראתי יותר מדי שירה בחיי. מעולם לא התחברתי במיוחד לכל התיאורים המשוננים, אבל הספר הזה גרם לי לראות שירה באור שונה במקצת. אז קיימתי בתוך היומן שלי ניסוי ותהיה, ואני חושבת שזה לא עד כדי כך נורא. 

המון זמן לא כתבתי פוסט מהלב. המון זמן לא כתבתי פוסט נקודה. האמת היא שזה מרגיע אותי, להקליד במהירות ובלי לחשוב, פשוט לפלוט את המחשבות ללא מחסומים. עבר עליי כל כך הרבה, והצלחתי להתמודד עם זה. עד שלא. ואז המחשבות הקודרות הופיעו בלי לדפוק על הדלת, פשוט נכנסו לתוך הראש שלי ושיגעו אותי. 

אני משתגעת.

אני משוגעת.

אני כמהה לדבר איתה שוב, זאת שהייתה אומרת לי ללכת לפסיכולוג. אבל אנחנו לא מדברות יותר, כי אני כועסת. אני תמיד הכועסת. אבל הפעם זאת לא אשמתי; זאת ממש לא אשמתי שהיא הלכה להזדיין עם הילד שרציתי בשירותים והשאירה אותי ללכת הביתה לבד.