אני לא יודעת למה אני חוזרת כל פעם מחדש לבלוג הזה. הרי אני יודעת, שאף אחד לא קורא, ואולי זה מה שעושה את כתיבת הבלוג הזה כה מסעירה. אני חושפת את ליבי, ורק החכם שיחבר את פיסות המידע - לא ניתן לפספס את זה. לא באמת. מי שמכיר אותי ובמקרה יתקל בבלוג, הוא יידע. אבל האנשים שאני מסתובבת איתם, לא גולשים בישראבלוג. אז אני מוגנת. בערך.
לפני כמה זמן התחלתי שוב לכתוב ביומן שלי מהקיץ, אין בזה באמת היגיון. טוב, ביומן זה מוסבר יותר טוב.
20.12.12
אני לא אמורה לעשות את זה. אין שום סיבה ריאלסטית לעשות את זה. לחזור ליומן המטופש והטיפשי הזה. היומן שגרם לי כאב וסבל ושנאה ותיאוב עצמי. היומן שגרם לי לפתח תקווה נואשת ופתאטית, כאילו אני מיה תרמופוליס מיומני הנסיכה המזורגגים - אלוהים איזו טעות טקטית. לקרוא את הספר האחרון בסדרה כשאני כל כך שברירית בזמן האחרון. כל משב רוח שנושא את שמו גורם למוח שלי לקפוא ולעצור את כל המערכות. עברה כבר חצי שנה! חצי שנה במהלכה הייתי אמורה להבין שהוא אידיוט.
אני אמורה להיות חכמה יותר, נבונה. אבל לא. אני כל פעם חוזרת לאותה הנקודה של התלהבות חסרת אונים במענה המושלם והלא אכפתי ביותר שניתן להעלות על הדעת.
למה עשיתי את זה לעצמי וקראתי את יומני הנסיכה? אני לא נסיכה. הוא לא מייקל, והוא לא שהה שנתיים ביפן. ומעולם לא היה בנינו משהו רציני.
אין לי עתיד בעולם הזה. ומחר סוף העולם ואני נשבעת שאני מחכה שהעולם שלי יתפוצץ כבר. בא לי גן עדן. או גיהנום. מה זה משנה? במילא אני לא אהיה מאושרת כי יש לי נטיות אובדניות או מאניה דיפרסיה או פשוט דיכאון קליני. אבל יש לי מחלה נפשית כל שהיא, בטוח. אין מצב שסערת הרגשות שמתחללות בי (בעקבות ספר מזוין) היא נורמלית או אפילו קרובת משפחה רחוקה של נורמליות.
החיים חמוקים לי מתחת לאף, זולגים מהאצבעות, ואני נותרת להביט בדימיון ספק חיזיון של פגישות בימי שלישי אחרי הצופים עם חברים, או שיחות טלפון ארוכות עם ההיא, או הברזות משיעורי ערבית איתה.
אולי אני באמת צריכה ללכת לפסיכולוג.
21.12.12
סוף העולם. או לפחות זה מה שדף הבית בפייסבוק מתריע לי. אני כמובן, כהיותי צינית עצמאית גאה, לא מאמינה, אך בהחלט מקווה שיש אמת בשטות הזאתכי סוף לעולם הזה לא נראה כל כל נורא פתאום.
אני לא בקטע של מערכות יחסים. מתוך עיקרון, אני פשוט לא קונה את הבולישט הזה. "אהבה." תעשהו לי טובה, אהבה זה משוג שנשים זנותיות המציאו כדי לגארום לעצמן להרגיש טוב עם העובדה שהן חרמניות.
ו"מבט ראשון"? קוראים לזה אתה מושך. אני מאמינה במשיכה נטו. בי כל הזיוני שכל של רומנטיקה. "בוא נעשה פיקניק לאור השקיעה הדועכת." יאק, למה שים ייחשב רומנטי? או פיקניק? כל מה שעושים בפיקניק זה לאכול סנדוויץ' מיובש ולהסחב עם סלסלה מגוחכת כל היום.
22.12.12
לא יהיה חכם להשתפך על כל היום בשינה ולקרוא שוב את יומני הנסיכה נכון?
לא נגעתי ביומני הנסיכה, אבל כן חיפשתי דברים מדכאים בטאמבלר.
לפעמים אני כן רוצה ללכת לפסיכולוג אבל זה נשמע לי טיפשי, כאילו אני עוד מתבגרת שחושבת שהיא מרכז העולם והחיים שלה שקועים בחרא כל כך עמוק שרק שיחה עם מטפל בעל תעודות אקדמיות יכול לתקן אותה. וזאת לא אני.
אני לא חושבת שאפשר לתקן אותי.
24.12.12
אני הולכת לקרוא יומני הנסיכה ולדמיין שיש לי מייקל משל עצמי שאוהב אותי. זין, מגיע לי מייקל משל עצמי.
25.12.12
אני חושבת שאם זה לא היה כל כך נדוש, המודל הליחקוי החדש שלי היה מיה תרמופוליס, אבל אני עדיין מעריצה ללא הרף את קארי בראדשו.
אז כן, אני שוב קוראת יומני הנסיכה, ואני עוד רגע בחלק הטוב שמיה זורקת את ג'יי פי וחוזרת אל בין זרועותיו של מייקל.
לא, אין אותי ביותר נדושות.
אני צריכה להתכונן למחבן בהיסטוריה, האם אני אתכונן בכלל? אני אמורת לעצמי שכן אבל פשוט נרקבת ברגשי הרחמיים העצמיים שלי.
וואו, ממש נדוש מצידי.
סיימתי שוב את יומני הנסיכה.
אני באמת חושבת שהספר הזה מזיק לי יותר מאשר חתיכת וורידים.
אוף.
1.1.13
חמורמורת.
אני חושבת שאני צריכה להחליף את מחלת הנפש שלי מדיכאון קליני לאלכוהליסטית.
- רק כדי להבהיר נקודה, לא כך נראה היומן שלי. כל יום בו גדוש בלפחות שלושה עמודים, ואני לא עומדת לפרט על הריגושייים האחרים שלי. בעיקרון מה שאני מנסה לומר, אני לא עד כדי כך שטחית. אבל יומני הנסיכה באמת העסיקו אותי הרבה באותו השבוע. -
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
