TOO COOL TO CARE

סיפור מקורי, מדוכדך אובדני, סדיסטי ומאזוכיסטי. רומנאס דפוק כזה או אחר. 

כולם לבשו שחור עוד מהלוויה. היא הייתה גדולה, ואפילו ראוותנית. אווה הקריאה הספד, וגם הדודה פלורנס, וגם אותי הכריחו לעלות על הדוכן. גמגמתי, וניסיתי להסביר כמה בן אדם מדהים היא הייתה, אבל זה היה בלתי אפשרי. מילים לא היו, ולעולם לא יהיו, מסוגלות לתאר אותה. היא הייתה כמו חלקיק אבק ברוח, תמידית, בלתי ניתנת לסילוק, כמעט בלתי נראית ואילו מורגשת, יופי רגיל אבל נדיר.

בדרך כלל היינו מסתובבות כחבורה, אבל הפעם כל אחת הייתה בנפרד. מבודדות עם האבל הכבד שהאפיל עלינו. הרגשתי את הקירות סוגריים עליי, אף על פי שהייתי בסך הכול בבית שלה. בסלון הגדול והמרווח, אבל הפעם זה היה שונה. היא לא הייתה כאן כדי לכרסם עוגיית שוקולד-צ'יפס, והיו יותר מדי זרים שחורים. קונטרס גדול מדי, עיניי לא יכלו לסבול זאת יותר. אני לא יכולתי.

יצאתי החוצה בשקט, כמעט בהתגנבות. אנשים נכנסו בזרם שוטף של אבלים, ואני ניסיתי למצוא את דרכי אל השממה של הרחוב. עדיין היו אנשים, זה כאילו שהיה בלתי אפשרי למצוא פינה רגועה. התחלתי ללכת על הרחוב החשוך, כשמנורות הרחוב מרצדות מעליי בצהוב דהוי.

ואז ראיתי אותו. הוא עדיין היה לבוש בחליפת הלוויה שלו, ז'קט שחור, חולצה לבן עם עניבה שחורה ומכנסיים שחורים. תהיתי מה ילד כמוהו עושה עם חליפה כה מהוגנת. מה הצורך בה. אבל אז הבטתי בשמלתי שלי, שחורה וארוכה שמגיעה עד הרצפה. היא הייתה לא לגמרי אבלה, אבל היא כן הייתה שחורה.

לא היו לי הרבה בגדים אבלים בארון.

הוא קלט אותי בעיניו. אדם היה שעון על גדר בית אקראי, כשמצית וחפיסת סיגריות מרבלו אדום נתונות לרגליו, ובין שפתיו הסיגריה מבצבצת. הוא נשף את העשן והזמין אותי להצטרף אליו.

"אני לא מעשנת," אמרתי, אבל בכל זאת התיישבתי על ידו, בקצה המדרכה. אספתי עלה נבול מהרצפה וקרעתי אותו לחתיכות קטנות ואכזריות.

שמעתי אותו שואף את האוויר, "נכון, שכחתי." אמר בקול אדיש למדי. "את תמיד נחנקת."

"לא תמיד, רק בדרך כלל." עניתי והסתובבתי לכיוונו ברגליים מסוקלות.

"אז," אמר כשהסיגריה תחובה בין אצבעותיו הארוכות והאלגנטיות. כמה שהעישון לא היה יאה לו. היה לו פרצוף יפה וכמעט תינוקי, נקי מפצעי בגרות, חלק לחלוטין, עיניים ירוקות שזהרו אליי. "למה את עזבת את השבעה?"

קיבצתי את שאריות העלה לערימה קטנה וטיפשית. "יותר מדי שחור, זה עשה לי כאב ראש."

"הלוואי שהיה לי כאב ראש, לפחות זה היה נותן לי תירוץ לא לראות את האידיוטים האלה מתאבלים עליה. הם לא הכירו אותה, לא מגיעה להם הזכות לבכות עליה."

"נשמע כאילו ממש אהבת אותה," אמרתי בקול כמעט אדיש, שהרעד בו היה בלתי מורגש, כל כך שקט ומזערי. אילם לחלוטין למציאות הקרה.

שיערו החום כיסה את עיניו השבריריות, שיער מבריש את הריסים הארוכים הללו, שהסתירו את העיניים הירוקות העמוקות. "באמת אהבתי אותה." הוא אמר והניד בראשו כאילו זה משעשע, כאילו מישהו מאיתנו מסוגל להשתעשע בימים אפלים כאלה. "אהבתי אותה עד שזה כאב, ובכיתי עליה... בכיתי עליה עד שלא נותרו דמעות."

הבטתי בו קצת, בוחנת את הדרך שבה המבט שלו לא היה ריקני כמו בדרך כלל, וראשו היה מורכן מעט, כאילו הוא מתבייש במילותיו. בדרך שאצבעותיו האורכות היו קפוצות לתוך אגרוף כועס, בדרך שבה פיו מילה את המילים, ירק אותם, "את נשמעת מופתעת." אמר, אבל שום כעס לא נשמע בקולו. יותר סקרנות.

"אני מניחה שאף פעם לא האמנתי שאתה מסוגל לאהוב," אמרתי, ולא התביישתי במילותיי. גם אני איבדתי מישהו קרוב לליבי, גם לי מותר לכעוס ולומר דברים אסורים. גם לי מותר לכאוב. "בטח שלא אותה."

הוא הרים את מבטו אליי, זוג עיניים ירוקות עם מבט מזוגג מדמעות. "מה זה אמור להביע?"

הנעתי את רגליי על המדרכה, מוחצת עלים כתומים למחצה עד מוות. "אתה יודע למה אני מתכוונת," אמרתי בטון הכי קליל שהייתי מסוגלת לגייס מעצמי.

"לא, אני ממש לא," ענה.

רטנתי קצת לעצמי, על הבורות שלו, על האיוולות שלי. "אחרי הכול," אמרתי, "אתה יצאת עם חצי מהחברות הכי טובות שלי."

"אני לא יודע למה את מתכוונת-"

"אי אפשר לא לחשוב שלא שיחקת עלינו בינגו, כלומר באמת, הצלחת למלא חצי דף. מגיע לך איזה פרס על זה, לא?"

"את נוראית, אני לא מאמין שאת אפילו מעלה את זה כאן."

"אז יש אמת בדבר, לא?" אמרתי והופתעתי מעצמי שצדקתי. רומי הייתה בטוחה שהכול מקרי, אבל אני ידעתי שזה טוב מדי מכדי להיות מקרי. למרות שקיוותי שזה יהיה קצת מקרי, בשבילן. אני מניחה שכולנו קיוונו לכך.

הוא הניד בראשו שוב, אבל המבט כלבלב העצוב נעלם מעיניו עכשיו. הוא היה נראה כבוש סתירה. למרות הכול, הוא היה נראה משועשע מהשיחה.

"זה לא עד כדי כך פשוט," אמר וחצי חיוך הבליח על פניו. "לא הכול שחור ולבן את יודעת?"

"זה בהחלט לא שחור או לבן," חייכתי קצת, אף על פי שזה לא היה המקום לחייך או לגחך. "זה נשמע לי כמו אדום זועק."

הוא גלגל את עיניו. "אהבתי כל אחת מהן," הוא אמר אבל לא נשמע כן במיוחד. לאחר רגע הוסיף, "חיבבתי כל אחת מהן."

"תירוץ לא מוצלח אדם," אמרתי, והופתעתי מהקלות שהייתי מסוגלת לבטא את שמו. מסיבה לא מבונת לחלוטין, מעולם לא היה לי קל לדבר איתו, אבל עכשיו, בשבעה של החברה הכי טובה שלי, הכול נדמה קל. כשאתה מאבד מישהו, אתה מבין כמה טיפש היית כשחששת ממישהו, הוא לא יפגע בך. "אני גם מחבבת אותך, אבל זה לא אומר שאני אתנשק איתך עכשיו."

חיוכו נהפך להיות חיוך עקום במיוחד, ושצוף שמחה יהירה. "את מחבבת אותי?"

"זאת השבעה שלה, אדם."

"ובכל זאת?" אמר התרומם. הוא הושיט יד לעברי, וכשהתעלמתי ממנה הוא פשוט משך אותי בגסות רוח לעמידה מגושמת. הוא הניח יד אחת גדולה וחמימה בגב התחתון שלי ובשנייה הזיז את השיער הארוך שלי מפניי.

"זה ממש לא ראוי," אמרתי, ועדיין לא ידעתי עם הוא צוחק עליי או לא. "זה לא שחור או לבן, ואפילו לא אדום-"

"זה ירוק," אמר והביט עמוק אל תוך עיניי. זה הביך אותי. מבטים ממשוכים הביכו אותי. הוא הביך אותי. "זה מצב ירוק לחלוטין."

"אני חוששת שירוק לא עושה את זה יותר או פחות בסדר, אף על פי שזה צבע מקסים."

"מה תעשי אם אני אנשק אותך כרגע?"

"אני לא יודעת." עיניתי בקול שקט, ועכשיו הייתי בטוחה שהוא שמע את הרעד של החוסר ההחלטיות בקולי.

"אין לך יותר מדי זמן להחליט, אני במקומך הייתי חושב על תשובה אחרת."

מצחו נגע במצחי. לנשימה שלו הייתה ריח מריר של בירה, וסיגריות. מנורת פלורסנט האירה ממש מעלינו, ועמדנו באמצע של הילה צהובה לא מחמיאה בעליל.

"יש תשובה?" הוא שאל.

"מה אני אעשה אם תנשק אותי עכשיו?"

"זאת השאלה." הוא הנהן.

"ובכן, אם תנשק אותי עכשיו," אמרתי בחיוך קטן, וראיתי את החיוך התואם מגיח בפניו. "אני מניחה שאני פשוט אסמן משבצת נוספת בדף הבינגו של החבורה שלי."

הוא התקרב באיטיות. עצרתי את הנשימה. הוא נישק אותי נשיקה רכה על השפתיים. עדמתי כמו ניצב קפוא, כלואה בין זרועותיו, רועדת בכאב על מוות טרי. זאת הייתה נשיקה רכה וזהירה, כמו ענן שמרחף בשמיים כחולים ובהירים, ואני הרגשתי כמו הברק שעומד להבקיע בשמיים.

אני לא רציתי ענן. אני רציתי גשם, רציתי התנגשות ורעמים וברקים חשוכי מרפא. היא איננה, והוא כאן, ואני פה, ואני רוצה אותה ואני רוצה אותו, אולי. אני לא ידעתי, לא הייתי בטוחה בדבר.

הוא דחף אותי, הרגשתי את רגליי מועדות, אבל הוא לא עצר. הוא הצמיד אותי אל הגדיר החיה של הבית האקראי. הרגשתי את העלים ננעצים בשיערי, את הענפים הדקים משרטטים קווים חלושים על עורפי. הוא הניח את שתי ידיו על צווארי והמשיך לנשק בכוחניות אימפולסיבית בלתי נלאית. הוא נשך את שפתיי ומשך קלות בשיערי.

צווחת הכאב נפלטה מפי, והוא ראה בזאת הזדמנות להעמיק את הנשיקה. נישקתי אותו חזרה. שרטתי את גבו, והוא נאנח בהנאה אבסורדית. במשך זמן מה פשוט הכאבנו אחד לשני, בנשיקות, צביטות, משיכות קטנות בשיער, שריטות לאורך הגב. להחזיק חזק מדי את הירכיים שלי, ללחוץ על העורק הראשי שלו.

"לעזאזל." הוא גנח והתנתק ממני.

שאפתי את האוויר הקר פנימה, ושהוא שיסע את כל קרביי. נשמתי נשימות שטחיות ומהירות, מנסה להחזיר את גופי לפעילות רגילה.

"לא היינו צריכים לעשות את זה." אמר.

"מה אתה אומר, שרלוק." אמרתי והזזתי את הכתפייה של השמלה שלי, הבטתי אל גבי המכוסה צלקות בלתי נראות של פסים לבנים דהויים.

"פאק. למה, למה עשינו את זה?" הוא שאל, כנראה את עצמו אבל לא עמדתי בהזדמנות לענות לו. "כדי שאני אנצח בבינגו."

הוא תפס את גרוני בתנועה חדה ודחק אותי אל הקיר שוב. גנחתי בזמן שידו התאגרפה לצידו. הוא נישק אותי בזמן שדחף באיטיות את האגרוף שלו אל תוך בטני, הוא שיחרר את ידו והניח את על בית הצלעות שלי. עיניו הירוקות הביטו בי בשקיקה בלתי מבונת לחלוטין כאשר פיו הפסיק לנוע על שלי.

"אני מניחה," עניתי בזהירות, ומצאתי עונג מסוים בכך שהייתי צמודה לקיר, כה קרובה אליו. "אני מניחה שחיפשנו דרך להפוך את הכאב של האיבוד הטרגי שלה, לכאב אמיתי."

הוא עזב אותי ונפל על הרצפה בחבטה שנראתה לא נעימה כלל. הוא הטיח את ראשו בגדר. "את מרגישה כאב אמיתי?"

"לא יודעת, אולי." התיישבתי על ידו. הוא הושיט לעברי את הסיגריות. "אמרתי לך, אני לא מעשנת."

"חשבתי שתרצי להרגיש כאב אמיתי."

"לא הייתי מגדירה חנק לכאב אמיתי," אמרתי בזמן שהוא הצית את הסיגריה ונשף ממנה קצרות.

בלי אזהרה קודמת הוא דחף את הג'וינט אל בין שפתיי. "תשאפי," אמר בקול מצווה. הוא משך אותי אליו, ונכלאתי בין רגליו, הוא שוב ציווה לשאוף. הוא לחץ על בטני בחוזקה ונשפתי. מהר התחלתי להשתעל והוא לא הוציא את הסיגריה המזורגגת, הוא פשוט תקע אותה שם, מחזיק ולא משחרר.

דמעות צרבו בעייני בזמן העשן המשיך לסעור בריאותי. אדם שיחרר את שפתיי הסדוקות. "לא כאב אמיתי, הא?" שאל בקול מלגלג.

"אתה אידיוט." עיניתי בקצרה. "בשביל מה זה היה טוב?"

"אני מצטער, זה היה ניסוי."

"הו, כן?" שאלתי בגלגול עיניים. עדיין הייתי בתוך חיבוקו, שהיה מנוכר ולא חמים או אוהב כלל. הקרירות האפלה שאפפה את כל היום הזה המשיכה להרקיב את מזג רוחי הטעון גם כעת. "מה רצית להוכיח בדיוק?"

"לא להוכיח, לבדוק." תיקן אותי. הרגשתי את ידו משחקת בהיסח דעת בשיערי. "ניסיתי לבדוק איך גורמים לכאב אמיתי." אמר. "אני מניח שהוא צריך לקחת חלק במשהו טוב, כדי שהוא באמת ישפיע."

לרגע ארוך שנינו שתקנו. חבוקים בסרבול מסוים אחד בשני, הוא נוגע לא נוגע בשיערי, ואני בוהה ברצפה, מרגישה כמו בובת מריונטה תלויה על משקולת. הוא לא הזיז אותי, ולכן לא פעלתי. נשארתי מחכה לדיבורו, לקולו השקט והרציני.

"כנראה שכאב אמיתי כרוך באהבה." אמר לאחר עצירה ארוכה מדי.

"זה הגיוני," אמרתי, "הרי אנחנו איבדנו אותה, ואנחנו בהחלט אוהבים אות –"

"אהבנו," הוא קטע אותי בגסות, והרגשתי משהו בי נקרע, נחצה לשני חלקים מהוססים וכואבים.

"אולי אתה מרגיש שהיא כבר עמוק בתוך העבר, אבל מצטערת, אני איבדתי אותה רשמית רק היום. אני עדיין אוהבת אותה-"

הוא צחק.

"מה גורם לך לחשוב שיש משהו משעשע במוות שלה?" שאלתי, ולמרות שדיברתי כאילו אני נמלאת כעס, האמת הפשוטה היא שהרגשתי הקלה מסוימת לראות שהוא מסוגל לצחוק.

הוא משך לי בשיער, מעשה תינוקי למדי, אבל איכשהו זה הרגיש לי הרבה יותר גברי ומושך מרוב הפלרטוטים שעברתי בחיי. "שום דבר במוות שלה לא משעשע אותי, מה שכן משעשע אותי זה שאת מתנהגת כאילו העולם נחרב תחתייך ולפני רגע התנשקנו."

"לא התנשקנו – "

"אל תנסי אפילו להגיד שאני נישקתי אותך. את נתת לי אישור מלא לכך."

עיקמתי את אפי עף על כך שהוא אינו ראה את הבעתי הרגוזה. "לא התכוונתי אפילו לומר את זה," אמרתי בקול מתון. "מה שרציתי לומר, זה שלא התנשקנו – אל תקטע אותי שוב אדם – אלא עבדנו על ניסוי."

"אבל בניסוי התיאורטי הזה, אכן התנשקנו לא?"

"טכנית," נשפתי. "טכנית הייתה מעורבת נשיקה, אבל לא הייתה לה שום חשיבות. הרי אמרת זאת בעצמך, ניסוי."

ידו עצרה מלנוע בשיערי. זה הרגיש לי הרבה יותר רגיל מאשר אצבעותיו שסירקו ברכות את התלתלים הדלים שלי, עדיף שהמגע בינינו יצמצם למינימום. קמתי מחוף המבטחים שלי, ונעמדתי מביטה בו בייאוש.

"שום חשיבות?" שאל והתרומם ממקומו. "למה שהיה כאן עכשיו, לא הייתה שום חשיבות? על מי את עובדת." הוא רטן.

ההבנה חילחלה בי במהירות, הרבה יותר מהר מכפי שהייתי רוצה שהיא תגיע אל מוחי. אבל ידעתי בדיוק מה אני עושה, וכמה שגוי זה. כמה שגוי זה לקחת חלק במשחק הבינגו הטיפשי שלו.

"שום דבר לא קרה כאן אדם, פשוט..." חיפשתי מילים, "שנינו פשוט אומללים. כן." הנהנתי נמרצות, מנסה לשכנע את עצמי לא פחות ממנו, "אנחנו כל כך אבלים שאנחנו מחפשים מקור נחמה בדברים שמזכירים לנו אותה. אתה בהחלט מזכיר לי אותה-"

הוא הרים גבה, ונראה עצבני למדי. "יצאנו חודש וחצי."

"היית החבר הראשון שלה!"

"תגידי את זה, היא הסיבה אחרי הכול. היא ולא אף אחד אחר." אדם אמר.

"כמובן שהיא הסיבה! היא תמיד תישאר בסטטוס של מערכת יחסים –"

"ואילו נפרדנו לפני התאונה?"

"אל תדבר איתי במושגים היפותטיים," צקצקתי בלשוני. "כדאי שנחזור פנימה, בטח הבינו כבר שאנחנו נעלמנו."

הוא הביט בי רגע ממושך. מבטו הירוק בחן אותי ואת הבעת פניי, שהלכה והתרככה ככל שהרגע התארך. הוא צנח חזרה למקומו ושיחק עם קופסאת הסיגריות. "אני חושב שאני אשאר כאן."

משכתי בכתפיי וחזרתי על דרכי במעלה הרחוב. זרם האנשים פחת, אבל הקלסטרופוביה נשארה בתוך המבנה הדחוס. הם באו וחיבקו אותי, ויידעו אותי בכך שהייתי החברה הכי טובה שלה, יידעו אותי בכך שעלי להיות חזקה, שהם מצטערים.

למען האמת, גם אני הרגשתי חרטה. חרטה שלא נשארתי לעשן עם אדם עוד קצת. הוא אומנם לא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, או עם כל דבר למען הסר ספק, אבל הוא לפחות גרם לכאב להפוך להיות מוחשי, לכאב אמיתי.

לכתוב עושה לי טוב.