אחרי מסע קצר ונסיון אמיתי להכיר, נסיון שכשל שוב ושוב החלטתי לנסות כיוון אחר.

נרשמתי לאתר הכרויות לדתיים! חשבתי שאולי שם אמצא גבר שיכבד אותי וירצה קשר חברי הגון ואמיתי.

להפתעתי, הגיעו אלי המון פניות – ומכל הבא ליד – צעירים (30+), צעירים מאוד (גיל 19?), מבוגרים מאוד (60+), חרדים עם זקן וכיפה שחורה... מה יש לאדם חרדי לחפש אצלי? כתבתי בפרוש מי אני ולמה אני כאן.

פנה אלי בחור בן 32, רווק דתי. החלטתי לעשות מעשה בירור והרמתי לו טלפון מיד:

"תסלח לי שאני מתפרצת ככה אבל אני חייבת לשאול אותך משהו". הוא הסכים. "למה פנית אלי?",

"מה יש לגבר רווק בן 32 לחפש אצל אישה מבוגרת ממנו בכמעט עשור, חילונית, שיש לה 3 ילדים, כשאתה רושם שאתה מחפש בחורה דתית לנישואין והקמת משפחה...?".

והוא ענה לי בצורה מאוד פשוטה וישירה, בלי להתבלבל, יש לציין: "אני מחפש כבר המון זמן ולא מוצא, אז חשבתי אולי בנתיים אפשר להיות בקשר כייפי עם סקס טוב...". ככה בלי בושה.

האמת היכתה בי בפנים, כשאני לא מוכנה (לא לגמרי). סיימתי את השיחה בנימוס ונעצבתי. פתאום קלטתי איך אישה גרושה כמוני נתפשת! – אחת שמחפשת סקס כי היא בטח לחוצה... ולא צריך לקחת אותה יותר מידי ברצינות. למה מגיעה לי התדמית השלילית הזו? מה הקיבעון הזה? אני לא רואה שום הבדל בין ה"צורך" של אישה גרושה וזה של רווקה למעט אולי הלחץ להתחתן. אז כדי להגן על התדמית הלא מחייבת שלי שיניתי את מטרת הקשר מחברות לנישואין...

ואז פנה אלי אדם דתי בן 47, גבוה מאוד, נראה מצויין, אצילי כזה ויצוגי. כל כך התרשמתי מהיציבות שלו והאמינות, שהסכמתי שיבוא לקחת אותי מהבית. היות ועדיין לא הייתי מנוסה דיו (דייט שלישי), לא חשבתי על ההשלכות של זה...

ישבנו בבית קפה נהדר! השיחה ממש קלחה (יכול להיות שאני פשוט מסוגלת להתאים את עצמי לכל אחד? וזה משהו אצלי ולא משהו שבינינו?). היה נעים לשוחח. אדם חייכן ומקסים. גר עם אמא שלו... (?) באופן זמני, כדבריו. כשיצאנו הוא שאל אם אני רוצה לטייל. לא היתה לי בעיה כי המקום היה בנוי וחשוף. "אפשר לתת לִך יד?" למה לא, זרמתי...

אבל אז הוא הפתיע אותי. דקה אחרי ששילבתי את ידי בידו הוא רכן אלי ונישק אותי בפראות, ככה באמצא הרחוב. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. אני ידועה כבעלת דיליי (עיכוב רציני בתפיסה) ולכן היה לי קשה להפנים שהאדם העדין הזה שישבתי איתו לפני רגע, הפך למשהו אחר. ביקשתי שיחזיר אותי הביתה. נסענו ואז הוא עצר בצד וזה הפך לפראי יותר, כמעט מאבק, כמעט אונס. מזל שאני אישה חזקה ולא קטנה. אמרתי "לא" כל כך הרבה פעמים וזה לא עזר. נעתי בחוסר אונים בין הצורך לזכור את האדם שפגשתי קודם שקורה איתו דבר טבעי לבין ההבנה שההתנהגות שלו אגרסיבית ולא ראויה. שידרתי מסרים כפולים מתוך פחד ובלבול וזה לא תרם לי.

הרגשתי מבויישת ומושפלת. במשך שבועיים (אולי יותר) כל הגוף כאב לי כאילו קיבלתי מכות יבשות...

אני רק נזכרת במכרה הנשואה שאמרה לי "איזה כייף לך, את יכולה עכשיו להתפרע כמו רווקה".

מזל שהיו לי חברים שחיבקו אותי ולא נתנו לי לשקוע במרה שחורה. הנה אני שוב נופלת, וקמה. את הלקח שלי למדתי בגדול.