לפעמים העולם באמת באמת קטן. וכך הכרתי את י' באחד הצ'אטים, בשבועות שעוד היתה לי סבלנות לעבור השפלות מילוליות כדי לברור את הפרי מהרפש, את המתוק מהמר או את הנסיך מבין הצפרדעים (אוקיי, הבנתם את הרעיון). הסתבר שיש לנו מכר משותף וזה תמיד קל יותר כי אז אפשר לברר אם נפלתי על מפלצת או מלאך. אך השיחה היתה כל כך זורמת וקולחת שלא נזקקנו להמלצות שדכניות. מהר מאוד עברנו לטלפון ותוך שעה כבר עמדנו זה מול זו.

הוא נראה חמוד ומיד היתה כימיה, אבל... ברגע הראשון התבררה לי טעות כואבת – איך שכחתי לברר אם הוא מעשן? איך? אין מצב שאני אוכל לצאת עם גבר שמעשן. אני לא מסוגלת להתנשק עם מאפרה, הריח דוחה אותי והעשן נכנס לי לריאות. זה בלתי אפשרי! גם לו התברר מיד שזה לא מעשי. אין מצב שהוא ירצה לעשות שינוי גם אם תעמוד לפניו נסיכה אמיתית. אולי בשל כך נפלו מיד המחיצות והיינו רגועים והשיחה קלחה, כי שנינו הבנו שבעצם אנחנו כבר לא בדייט, אנחנו במפגש חברים אינטימי, מהנה וכייפי. 4 שעות היינו יחד, ונהנתי מכל רגע. לקינוח הוא עשה לי סיבוב על האופנוע שלו ושוב הרגשתי כמו נערה בת 20 שמחפשת התרגשויות קטנות ומסוכנות. כשנפרדנו, כל מה שנשאר לנו זה לומר תודה על הערב הנעים והוא הציע שאם ישעמם לי ולא יהיה לי עם מי לצאת... אז זה אפשרי. כנראה שהיינו גם במקומות שונים מבחינת התזמון – לי הוא היה הדייט הראשון שלי והוא לעומתי כבר היה די משופשף ובדיוק יצא ממערכת יחסים ארוכה. כשנפרדנו, הוא נישק אותי על הלחיים ואני הוספתי חיבוק ידידותי.

מסתבר שאפשר לצאת לערב עם גבר גם אם לא "יצא מזה משהו" ואפילו להנות מכך. דבר אחד אני תמיד אזכור לו לטובה – שההתנסות הראשונה הזו נתנה לי תקווה. חזרתי עם חיוך רחב הביתה ומידי פעם אנחנו בקשר...

אך לרוע מזלי, מכאן הדברים רק התחילו להידרדר... או שאולי הסימנים עוד היו קודם, כי עכשיו פתאום אני נזכרת שהיתה כבר פגישה שהדחקתי – לא החשבתי את האיש לדייט כי ידעתי בוודאות שהוא ממש לא מעניין אותי, ראיתי תמונה – מבוגר עם שפם של פעם, חוויתי סגנון כתיבה ולא הבנתי מילה ממה שאמר בטלפון, אך באותו ערב יום שישי הייתי במצב רוח מזופט בגלל ענייני גירושים-ילדים-וחברים שזנחו אותי ואמרתי שעדיף לצאת מאשר להתקע בבית. זה התברר כטעות יסודית כי הערב המיותר והמשעמם הזה רק העצים אצלי את תחושת הבדידות באותה שבת. הוא בא לקחת אותי (טעות! – לא יכולתי לברוח כשרציתי), לבוש בבגדי נהג אגד וריחו בהתאם, ישבנו בבית קפה קטן ונחמד, אני בעיקר מדברת וחולבת ואילו הוא כאילו אין לו מה להגיד. זה מוזר, אני מאמינה שכל אדם הוא בעל תוכן, אך האיש הזה כאילו אין כלום בעולמו. איזה שיעמום! לא נתקלתי עדיין באדם שהתקשורתיות שלו כל כך גרועה.

הוא ישב מולי עם כוס קפה ענקית, מחזיק אותה מול פיו וכשהוא דיבר הייתי צריכה להזיז את הראש לצדדים כדי לראות את שפתיו נעות. איך אפשר לתקשר ככה? זה כשלון ודאי. מה הוא מסתיר? בסופו של דבר הצלחתי לגלות – היתה לו שן שבורה ומכוערת... התביישתי, רק רציתי להתחבא מתחת לכסא ושאף מכר לא יראה אותנו יחד. השעתיים עברו בעצלתיים וכשהוא החזיר אותי הביתה דיבר אלי ונגע בי בכתף. נרתעתי. נצמדתי לחלון ורק קיוויתי להגיע הביתה בשלום. יצאתי ונשמתי לרווחה. כמה דברים אעשה עוד שיגרמו לי לשנוא את עצמי? למה הלכתי בכלל?! אני אפילו לא זוכרת את שמו...