מוזר לי לחשוב על זה שלא הייתי כאן ולא פרקתי זמן מה כאן.
אבל הנה, אני פה :)
רציתי לכתוב על זה שאני חושבת שהשכחה היא מתנה, אתה לא זוכר את זה שפגעו בך, את זה שהרביצו לך ואת כאבי הלידה.
בעוד כ16 ימים אחגוג לי 19 אביבים (או במקרה של ישראל - קייצים).
אני אהיה גדולה. כבר מרגישה את הזקנה.
כואב לי לחשוב שאני מתבגרת.
מרגיש לי שינוי. אני לא יכולה להיות ילדותית ובכיינית ולאהוב ברביות.
מרגיש לי גם רע.
בעוד העולם שמבחוץ מתנהל על ידי ילדות בנות 14 עם שורט קצרצר וחולצה זוהרת שקופה. חושפות בשר לכל עין כאילו הן היו חתיכת שניצל.
הן יפות יותר.
רזות יותר.
גבוהות יותר.
עור הפנים שלהן עדיין לא נפגע ונפגם.
אין להן בעיות שמטרידות קצינה במערך הבטחוני של המדינה.
כן.
יש להן את האייפון עם המגן הפרוותי, חבר שמזלזל בהן ועושה בהן כרצונו.
ויש להן תחת מוצק שמתרומם מעלה.
כן, זה פוסט מריר במיוחד.
אז אני אפסיק כאן. ואלך לי להתארגן לשבת המלכה.
שבת שלום ומזהיר במיוחד :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
