טוב.
עברתי לתל אביב.
נכון, לפני שבועיים אבל לא היה לי זמן לכתוב פה מרוב לחץ העבודה שיש כאן.
ההרגשה שכאילו חזרתי הביתה, אבל עדיין, שותפים חדשים, אנשים חדשים, ופקקים מטורפים באיילון.
פינטזתי על קפה בתיה ומה שנשאר ממנה בסוף זה "מזכרת בתיה". בית הקפה בן ה 70 שנה נסגר. אין מה לעשות, נסגר אז נסגר.
נשארנו עם קפה הנרייטה ויואל הופמן.
הא, ואחד כדרלעומר.
תל אביב היא כבר לא עיר. היא עיר בוטיק.
היא לא מאכלסת בני-אדם. היא מאכלסת בני-אדם בוטיק.
הגלריות נהיו בוטיק, והבתי קפה גם. יש יותר גלריות ומלונות בוטיק מאשר אנשים רגילים.
אני רוצה לשאול פה שאלה שאין עליה תשובה : למה אנחנו צריכים כל כך הרבה מלונות בוטיק?!
אבל אלוקים שמע את זעקתי!
כבר שנים אני צדיקה - נמנעת מלאכול פחממות, צמה ביום כיפור ומסרבת לגברים נשואים.
אני מאמינה שהאושר מגיע מבפנים, שהחומריות היא מהשטן ושכסף לא קונה אהבה.
ולכן אלוקים, מגיעה לי מתנה, כזו שתשאיר אותי בדרך הישרה - ואמאמא - על היום הראשון בעיר הגדולה התברכתי מהקולקציה החדשה של מגפי מרקו תמורת 1800 שקל בלבד.
העבודה קשה. אבל החום והלחות התלאביבית עוד יותר.
השותפות בסדר. אני יותר.
העירום חוגג. גם המועדון החלונות האדומים.
והבורלסק בקברט.
הוא אמר לי שאני מלכה ויש לי כתר.
הוא בהה בתחת.
הוא רשם לי מספר פלאפון על החזה עם אודם אדום.
וההוא סתם רצה לבדוק.
והיא?? שיט! טוב, גם היא.
יש את הרוסטי ואת החתול והכלב. כן, וגם את הבלוק והאומן.
וסרט עירום תוצרת חדרה.
החיים לא מובנים שאתה מתל אביב ושאתה מתחיל להבין שאנשים שהיה לך איתם סתם רומן חורף סוער - הם השכנים שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
