קצת לפני חנוכה צפיתי עם אהרן (שהוא המתבגר הבכור שלי- כבר בן 13) במופע מוזיקלי שכתב חנן בן ארי המוכשר. המופע נקרא "מתבגרים- מופע מוזיקלי" והוא עוסק במתבגרים ובהורים של מתבגרים ומה שביניהם.

במופע מופיעים חנו בן ארי, ניר רובין ויעקב אסרף. לאורך המופע הם הציגו מצבים שהקהל יכל להזדהות איתם וסיפרו סיפורים מרגשים וחוויות אישיות שאחר כך התחברו לשיר. חנן, למשל, סיפר על כך שכשהיה בן 8 אחיו הגדול (נריה, בן 15) חזר בשאלה ועזב את הבית. הוא סיפר איך היה לגדול בבית שכל הזמן אמרו לו "תיזהר שלא תגמור כמו אחיך!" ואיך היה מצפה לואח שיבוא בכל יום שישי שבו הבטיח לבוא, ואיך לא תמיד קיים.

כעבור כמה שנים הם (האחים) כתבו יחד את השיר "אחים" באמצעות האימייל: בית חנן ובית נריה.

אחרי שחנן סיים לספר את הסיפור הוא שר את השיר עם ניר רובין (ששר את הבתים של נריה).

החבורה היטיבה לתאר מצבים שאפשר להזדהות איתם הן מנקודת המבט של ההורה והן מצד המתבגר. באחד הקטעים הם הזכירו את זה שלכל אבא יש את "המבט". בשלב זה לחשתי לאהרן: "לי אין מבט, נכון?". אהרן חירחר בבוז אז נעצתי בו מבט מאיים והוא שתק.

אני נהנתי מהמופע ובמשך זמן רב אחרי המופע התנגנו לי השירים בראש (וביוטוב). זה לא מופע של זמרים וגם לא של בדרנים, אז אל תצפו לאנדרדוס או משהו בסגנון. זה מופע שפורט על מיתרי הרגש (לפעמים יותר מדי) ובסיומו תרצו לחבק את הבן או האבא שלכם ולדבר איתו.