רציתי לספר לכם על משהו קטן שמשמח אותי במיוחד.

מדי פעם, כשאני עושה עבודה טובה או מנסח אימייל מוצלח באנגלית ללקוח אמריקאי, אני מקבל מראש הצוות שלי, אסף, תגובה קצרה באימייל.

לפעמים הוא כותב "מצויין" ולפעמים "מעולה", אך די במילה אחת קצרה כדי למלא אותי אושר. כזה אני, נהנה מהדברים הקטנים של החיים.

למילים האלה, שהוא כותב כאות הערכה על עבודתי, אני קורא ביני לביני "שוקולדים".

אני שמח שיש לי ראש צוות שיודע להעריך את עבודתי ושהוא יודע לבטא זאת. לשוקולדים שהוא מחלק לי יש כח עצום, אולי אפילו כח גדול יותר מזה שהוא התכוון לתת.

את השוקולדים שאני מקבל מאסף אני לא מוחק מהאימייל או מהפלאפון. מדי פעם זה נעים להזכר בטעם המתוק של השוקולדים.

תגובה לנחום ברנע.

וראשית כל, גילוי נאות: לא קראתי את מאמרו של נחום ברנע ואני ניזון אך ורק מהגדרת ה"נושא החם" כפי שהופיע בדף הראשי של ישראבלוג.

ובעצם, אני לא חייב בגילוי נאות! אני בלוגר ובלוגר לא חייב שום דבר לאף אחד. כך ע"פ הציטוטים ששוייכו לנחום ברנע.

אליבא דברנע, בלוג הוא משהו שמישהו מוציא מהבטן, בלי מחשבה ובלי תמצות. בלי עריכה ובלי בקרה. "קמתי התרחצתי, התלבשתי". בלי תחקיר מעמיק ושאלות קטיבג מיותרות. בלוגר, כמו רכילאי, מספר על סלבריטאי, אך שלא כמו הרכילאי שמספר על סלבריטאים אחרים, הבלוגר מספר אך ורק על סלבריטאי אחד- הוא עצמו.

מעניין כמה בלוגים ברנע קרא לפני שפרסם את ה"תחקיר המעמיק" שלו. אני מניח שהוא ביצע תחקיר מעמיק לפני שפרסם את המאמר, כי לא יתכן שעיתונאי מכובד כמוהו יפרסם משהו בלי לתחקר אותו כראוי לפני כן.

מעניין כמה בלוגרים ראיין נחום ברנע טרם הפרסום וכמה שאלות קיטבג שאל אותם. האם וידא שהסדר הנכון של הדברים הוא "קמתי, התרחצתי, התלבשתי" או שמא זה היה "קמתי, התלבשתי ואז התרחצתי"?

מעניין האם בכתבות סוף השבוע שלו, כשהוא כותב על בכירי הפוליטיקאים הוא טורח לסנן תיאורים מיותרים כגון "ראש הממשלה סידר את העניבה ואז נכנס ללשכתו". באמת שלא קראתי מאמר של נחום ברנע הרבה זמן כך שאינני יודע אם הוא טורח להשמיט פרטים מעין אלו המשתווים בעיני ל"קמתי, התרחצתי, התלבשתי" ומופיעים תדיר בכתבות של כתבים המלווים אישיות כזאת או אחרת לאורך תקופה.

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל אני תמיד ראיתי בבלוג סוג של טור אישי שמתפרסם כאן ושרק אני אחראי לתוכן שלו.

וכמו בטור אישי, אני יכול לכתוב על אקטואליה או דברים שמעניינים אותי או על משפחתי. אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה, בלי שיהיה מעליי עורך שישנה מילה כזאת או אחרת, ישמיט את הפיסקה הכי חשובה או סתם יתקע תמונת אילוסטרציה של מישהו שמתלבש, משום שבכותרת היה כתוב "התלבשתי" והוא לא טרח לקרוא את הקטע המלא.

אני חושב שזה טוב שיש בלוגים שונים ושכל אחד כותב על מה שמעניין אותו והקוראים מספיק אינטיליגנטיים כדי לזהות בלוג איכותי.

נתקלתי בהרבה בלוגים שהקטעים שנכתבו שם יכלו בכיף להתפרסם כטור אישי בעיתון או ירחון.

אני מניח שנחום ברנע לא באמת קורא בלוגים ובטח ובטח שלא את הבלוג שלי. ואולי עדיף ככה, שיישאר לי המקום האינטימי שלי, בלי כל מיני כאלה שלא יודעים לזהות בלוג טוב כשהם רואים אותו.

את היום כיף ב"סופרלנד" תכננו חודשים מראש. ז'תומרת, לא ממש תיכננו, אבל היו לנו כרטיסים.

שריינתי את יום שלישי כיום החופש היחיד שלי בסוכות ואמרתי לאשתי שעם המזל שלנו, כל השבוע יהיה נעים חוץ מיום שלישי שיהיה גשום.

וכך, כשהודיעו בתחזית מזג האויר שכל השבוע יהיה מזג אוויר מצויין חוץ מיום שלישי שירדו בו ממטרים מקומיים, ניסיתי להחליף את יום החופשה שלי ליום אחר, אך לשווא. מבחינת האנשים שעובדים איתי, רק יום שלישי בא בחשבון. אז התפללנו לטוב וקיווינו שהגשמים המקומיים יפלו במקומות אחרים.

ביום ראשון, הודיע לי גיסי כי הוא שמע שקונגרס יהודי בוכרה חילק כרטיסים ל"סופרלנד" דווקא ליום שלישי ושבטח יהיה מפוצץ שם.

אך היות ולא יכולתי להחליף את יום החופש שלי, החלטנו שנלך ביום שלישי ויהי מה. וכך היה.

כשהגענו לראשון לציון, שמענו ברדיו על הממטרים שירדו בתל אביב, אך בראשון לציון, השמיים היו בהירים ומזג האויר היה מצויין.

המתקן הראשון שעלינו עליו היה הרכבל. אני אוהב לעלות על הרכבל ולראות את כל המתחם מלמעלה. זה עזר לי להזכר במתקנים השונים ובני הבכור, שמעתה ייקרא בבלוג "מס' 1", התלהב מכך שקיבלנו את קרונית מס' 24 שזהו גם מספר חולצתו של קובי ברייאנט, שחקן הכדורסל של הלוס אנג'לס לייקרס.

ממש שמחנו על כך שמזג האוויר היה מצויין ואכן במשך כל היום מזג האויר היה מצוין.

לעומת זאת, המקום היה די מלא. חיכינו המון זמן בתור, בעיקר בתור לאבובים, אם כי, יש לכך גם יתרונות, כמו להבחין בשלטי אזהרה מצחיקים. בתור לאבובים, למשל, הופיע הכיתוב: "השימוש במתקן אסור על נשים בהריון תחת השפעת סמים ואלכוהול".

ואילו בתור לברבורים הופיע שלט לא הגיוני על כך שהכניסה למתקן עד גיל 12 בלבד, אך ורק בליווי מבוגר.

בכלל, התור לברבורים זה סיוט שלא מהעולם הזה. הסיבה לכך, היא שמרגע שאתה עולה על הברבור, אין לך למעשה הגבלת זמן, ואנשים מנצלים את זה כדי להתרחק מהמפעיל, שמצידו לא עושה יותר מדי כדי להחזיר את מי שהתרחק. אנחנו החזרנו את הברבור מיוזמתנו, אחרי זמן ממושך שהיינו באגם.

אחרי יום שלם שליווינו את הילדים במתקנים שלהם, החלטנו, אשתי ואני, שנעלה למתקן אחד לבד, בלי הילדים. המתקן שנבחר היה ספינת הפיראטים שעושה סיבוב של 360 מעלות.

מה אומר לכם, לא זכרתי את הספינה ככל כך מפחידה בימי נערותי, אבל הפעם פחדתי כהוגן, ואני אסביר לכם למה.

כשיושבים במתקן, יש מין מחסום שיורד ונצמד לבטן כדי שכשהספינה מתהפכת, המבקר על המתקן לא יעוף ממנו. היות ולי יש בטן גדולה יותר מאלה שישבו לידי, המחסום לא ירד לגובה של המחסומים שלהם ופחדתי שהוא לא נסגר טוב. וכך, כשהספינה עלתה למעלה והתהפכה, מצאתי את עצמי צורח "אמא'לה" במלא הגרון (מאיפה זה בא לי? ועוד בעברית!). תפסתי חזק את המחסום שלי ושל אשתי ולמרות זאת הרגשתי שאני כבר לא יושב ותפסתי גם את הברזלים שנמצאים בתקרה וכל הזמן צרחתי "אמא'לה!".

זה מאוד הפתיע אותי, כי "בצעירותי" הייתי עולה על מתקנים כאלה ואחרים כל הזמן בלי לפחד, אז מה השתנה?

כשירדנו מהמתקן, שאלתי את מס' 1 אם הוא שמע אותי צועק.

"מה, צעקת?" הוא הסתכל עלי כלא מאמין. "לא שמעתי אותך, אבל שמעתי מישהו שכל הזמן צעק 'אמא'לה'"...

כשמס' 1 ומס' 2 חיכו בתור למכוניות המתנגשות, הגיע אליי פתאום מס' 2 כולו עצוב ונסער. הוא סיפר שילד אחד אמר לו שהוא קטן מדי בשביל המתקן הזה, אז הוא יצא ובינתיים הילד עקף אותו בתור.

חשבתי שהסדרן הוא זה שאמר לו שהוא קטן מדי, אבל כששאלתי את הסדרן הוא אמר שהוא לא אמר לו שום דבר. הסדרן הכניס אותנו יחד עם מס' 1. היות ומס' 1 לא יכול להיות המלווה של מס' 2 במכוניות המתנגשות, אני ישבתי עם מס' 2 ואילו מס' 1 ישב לבד.

מיד אחרי זה, הם הלכו גם למכוניות של הקטנים. ככה זה כשאתה בגיל הזה, אתה יכול להנות מכל המתקנים...

לקראת סוף היום, החלטנו לעלות שוב על מתקן האבובים, כי אשתי ואני מאוד מחבבים אותו. התור היה ארוך כמעט כמו בפעם הראשונה שעלינו עליו והתמקמנו אחרי אישה חרדית ששוחחה בטלפון ללא הרף ולידה עמד הנכד שלה.

אחרי כמה דקות של המתנה, היא אמרה לי שתיכף יבואו עוד כמה אנשים ושאדע שהיא תפסה להם מקום. אשתי מיהרה לסייג את דבריה ואמרה לה שרק אם הם יבואו מיד מקומם מובטח, אחרת לא נסכים להכניס אותם.

הדקות עברו וכל העת היא הייתה בטלפונים, ככל הנראה עם בני משפחה שונים שהיו מפוזרים ברחבי הסופרלנד. לאט לאט התקבצו עוד ועוד בני משפחה שלה. אנחנו כבר מזמן לא האחרונים בתור, אבל זה לא הפריע לגברת לנהל את העניינים ולהכניס, אני לא מגזים- יותר מעשרה אנשים לפנינו ואלה לא היו כל בני פמלייתה. כשראתה שהיא תצטרך למלא 2 אבובים (בכל אבוב נכנסים 9 אנשים!) ועוד להוסיף לנו כמה אנשים לאבוב שלנו, היא הציעה שניכנס לפניה, הצעה שהסכמתי מיד לקבל. אין גבול לחוצפה של האנשים, אבל אני מניח שזו שיטה די טובה. משאירים מישהו אחד לעמוד בתור (רצוי סבתא שלא אוהבת לעלות על מתקנים) בזמן שכל האחרים עולים על מתקנים אחרים ואז אחרי שהם מסיימים, הם פשוט מצטרפים לסבתא ובעצם מחליפים אותה בתור, בזמן שהיא הולכת לתפוס להם מקום במתקן הבא...

על המתקן עצמו, מס' 2 היה מאוד חמוד כשאמר לאיש שעלה איתנו על האבוב "אדוני" (אני לא זוכר את שאר המשפט שאמר לו, רק שזה היה מאוד חמוד).

אחרי הסופרלנד נסענו ל"קניון הזהב" כדי לאכול ארוחת ערב. היות וכל אחד רצה לאכול משהו אחר, יצא שקנינו מכמה מקומות שונים את האוכל. רצינו לקנות בקבוק ליטר וחצי של שתיה, אך לאף אחת מהמסעדות לא היה בקבוק בגודל כזה. אחד המוכרים הציע לי ללכת לקיוסק שנמצא בתוך הקניון ליד כל המסעדות ואכן, מצאתי שם בקבוק ליטר וחצי של דיאט קולה.

"כמה זה עולה?" שאלתי את המוכר.

"12 ש"ח" אמר המוכר. חשבתי לעצמי שזה יקר, אבל ידעתי שלקנות בקבוקים קטנים במסעדות היה עולה לי יותר.

שלפתי את כרטיס האשראי, כדי לשלם עבור הבקבוק, אבל המוכר אמר לי שהם לא מקבלים כרטיסי אשראי.

"אם אתה יכול לבקש 12 ש"ח עבור בקבוק שתיה, אתה יכול לקבל גם כרטיס אשראי" אמרתי לו, אבל הוא התעקש.

"גם אם אני אקנה ב-200 ש"ח?" שאלתי אותו, היות ולא היו עליי מזומנים.

"גם אם תקנה ב-1000" אמר המוכר. "אנחנו לא מקבלים כרטיסי אשראי".

השארתי את הבקבוק על השולחן ויצאתי מהקיוסק.

רגע לפני שאמרתי נואש, הבחנתי בסניף של "סופר פארם" ונזכרתי שלרוב יש שם בקבוקי שתיה ובמחירים שפויים יחסית. נכנסתי לסניף ומצאתי שלישיית בקבוקים ב-16 ש"ח שזה מחיר לא רע עבור שליישיית בקבוקי קוקה קולה זירו. 

חזרנו הביתה שמחים, עייפים ושבעים.