השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כשכל המשפחה חזרה מביקור אצל סבא וסבתא במוצ"ש שעברה.

פתחתי את הדלת עם המפתח וראיתי חתול מזנק מהשולחן לתוך המטבח.

"יש כאן חתול!" אמרתי כשברקע נשמע רעש של פח האשפה במטבח. ככל הנראה החתול התנגש בו.

"מה פתאום חתול?" אמרה לי אשתי. "אתה בטח מדמיין".

"ראיתי חתול" התעקשתי.

כשנכנסנו למטבח הפח היה במצב מאוזן על הרצפה ותכולתו מפוזרת סביבו, אך לא ראינו את החתול.

"כל החלונות סגורים" אמרה אשתי. "מאיפה הוא נכנס?"אמרה ואז הבחינה בחלון המטבח שנותר פתוח, מספיק בשביל שחתול יעבור דרכו.

הילדים נכנסו וחיפשו את החתול. "אני אפחיד אותו עם המצילתיים" אמר אמתי והכה במצילתיים.

בינתיים הבאתי את כל הדברים מהמכונית ושאלתי אם החתול יצא.

אשתי אמרה שהוא יצא כנראה מהחלון במטבח.

אריאל אמר ש"אין כאן חתול בכלל".

ואהרן אמר לו: "אז איך אתה מסביר את הפח ההפוך?"

סגרנו את חלון המטבח והלכנו לישון.

קצת אחרי 4:00 לפנות בוקר התעוררתי. שמעתי רעשים מלמטה וירדתי כדי לגלות מה מקורם.

"מי נמצא למטה?" שאלתי.

"מי זה?" הדלקתי את האור ואז ראיתי חתול מזנק לסלון.

קראתי לאשתי (שמן הסתם לא שמחה על ההשכמה המוקדמת) וסיפרתי לה על החתול.

"בחור טוב", אמרה לי, "אני ממש מודאגת. אתה מתחיל לדמיין דברים".

"אני לא מדמיין! יש כאן חתול!" אמרתי.

"אז איך זה שחוץ ממך אף אחד לא ראה אותו?" שאלה.

"אם אין כאן חתול, איך את מסבירה את הכתם על הספה?" הצבעתי על כתם לא מזוהה.

"אין פה שום חתול" אמרה אשתי.

הזזתי כמה כסאות ופתאום החתול רץ וירד במדרגות למחסן (בתוך הבית).

"אוי לא" אמרה אשתי. "עכשיו איך נמצא אותו שם?".

בינתיים אמתי התעורר והציע להביא את המצילתיים כדי להפחיד את החתול.

לקחתי אותו בחזרה למיטה ואשתי נשארה למטה, מחכה בדלת פתוחה שהחתול יעלה ויצא. אבל החתול לא יצא ממחבואו.

כעבור כחצי שעה היא עלתה ואמרה שהיא הולכת לישון.

"את לא נשארת לחכות שהחתול ייצא?" שאלתי כשראיתי שהיא הולכת לישון.

"לא, נטפל בו בבוקר" אמרה אשתי. "אם זה כל כך מפריע לך, תטפל בו בעצמך" אמרה ונרדמה.

כפי שאתם ודאי מנחשים, לא הוצאתי את החתול בעצמי (אני ובעלי חיים זה לא סיפור אהבה) והיה לי מאוד קשה להרדם אחרי זה, אבל בסוף נרדמתי.

בבוקר, אחרי שכולם הלכו, אשתי מצאה את המחבוא של החתול ועזרה לו לצאת מהבית.