אתמול היה יום "לייפסטייל" בסופר פארם. למי שלא יודע, מועדון "לייפסטייל" הוא מועדון הלקוחות של סופר-פארם. פעם בכמה חודשים הם עושים יום מכירות מיוחד לחברי המועדון ובו מחירים מיוחדים לחברי המועדון בלבד.

כחובב מבצעים מושבע, עקבתי אחרי הפרסומים ואתמול בערב נסעתי לסניף סופרפארם שבעיר מגוריי. הייתי צריך כנראה להבין כבר מזה שהיה קשה למצוא חניה שהסניף יהיה מפוצץ באנשים, אך שכנעתי את עצמי שכל המכוניות הן של לקוחות "מגה בעיר" הסמוך, אם כי תהיתי מה פתאום כולם באו לעשות קניות בשעת ערב מאוחרת יחסית (20:00) דווקא ב"מגה בעיר" שאינה זולה במיוחד יחסית לרשתות האחרות שבפאתי העיר.

נכנסתי (בקושי, יש לציין) לסניף הסופר פארם שהיה מלא מפה לפה. לא נותרו עגלות בכניסה לחנות וגם לא סלסלות. אני לא חושב שאי פעם ראיתי סניף של סופר פארם כל כך מלא באנשים כמו אתמול.

התחושה הייתה שכולם מסתערים על כל המבצעים, מהר- לפני שייגמר. לקחתי זוג משחות שיניים של קולגייט טוטאל שבמבצע (אם כי באריזות מוקטנות כפי שגיסתי הזהירה אותי מבעוד מועד ואני משום מה התווכחתי איתה שאלה האריזות הרגילות וכמובן שהיא צדקה) וחיפשתי את דגני הבוקר שהיו במבצע של 1+1. מה רבה הייתה אכזבתי כשגם אריזות דגני הבוקר היו באריוזת מוקטנות (250 גרם ו-345 גרם) אז ויתרתי עליהן.

הבחנתי בכמה מבצעים נחמדים שהייתי מממש אילולא התורים היו ארוכים כאורך הגלות. עשרות אנשים עמדו בתור עם עגלות עמוסות בטיטולים, מגבונים, נייר טואלט ועוד מוצרי טואלטיקה רבים. ולראשונה בחיי החלטתי לוותר. הנחתי את המוצרים שבחרתי חזרה על המדף שממנו לקחתי אותם ויצאתי מהחנות בלי לקנות שום דבר.

החלטתי שגם אם המבצעים ממש טובים, הם לא שווים את הזמן הרב שהייתי מבזבז בעמידה בתור ולכן יצאתי בלי לקנות שם שום דבר.

מה קורה לי? היתכן שחדוות המבצעים עברה לי? פעם הייתי מסוגל לעמוד שעות בתור- העיקר לקנות בהנחה. ואילו אתמול יצאתי בידיים ריקות.

תחילתו של עידן חדש? צרכנות אחרת? אל תבנו על זה.