השבוע נסעתי עם טיול מאורגן מהעבודה שלי לירדן. האוטובוס אסף אותנו באמצע הלילה ולאחר עצירה לתפילה וארוחת בוקר, נכנסנו למעבר הגבול הדרומי עם ירדן.

בצד הישראלי כל אחד העביר בעצמו את הדרכון לביקורת וחותמת, אך בצד הירדני, מדריך הטיולים אסף את כל הדרכונים של כולם והוא הלך לדוכן כדי להחתים אותם.

בזמן שהוא החתים את הדרכונים, נכנסנו לחנות מזכרות שנמצאת במעבר הגבול. החנות הייתה יקרה להחריד. 17 דינרים ירדניים ששוויים כ-17 יורו זה המחיר שביקשו עבור מסגרת תמונה פשוטה שכתוב עליה "פטרה- ירדן". אז לא קניתי.

בעצם, בכל הטיול לא קניתי שום דבר למעט בקבוק קטן עם חול צבעוני וציור של גמל עליו והכיתוב "ירדן" באנגלית. אך את זה קניתי רק למחרת.

 אחרי שהעברנו את המזוודות בשיקוף יכולנו לנשום לרווחה. הסיבה היא שנאמר לנו שאסור להכניס אוכל, טלפונים ניידים, ותשמישי קדושה כגון טפילין וטליתות ולי היה את כל הדברים האלה במזוודה.חששנו שהם יבדקו מאיתנו להשאיר את הדברים במעבר הגבול ולא רצינו שזה יקרה. למזלנו, הם לא עשו בעיות בכלל ויכלנו להתחיל את הטיול בירדן בשלווה.

בכל מקום בירדן מופיעות תמונות ענק של המלך חוסיין ו/או עבדאללה.

כל קבוצת תיירים שנכנסנת לירדן חייבת לתייר עם מדריך מקומי (ירדני). הסיבה לכך נעוצה בכך שהם רוצים לפרנס עוד כמה אנשים וכן כדי שיוכלו לשלוט במקומות שבהם התיירים מטיילים.

ממער הגבול נסענו לואדי ראם, שם עשינו מסלול ג'יפים במשך כמה שעות. לפני שעלינו על הג'יפים ביקרנו במוזיאון קטן שלא מצאתי בו עניין מיוחד.

במסלול הג'יפים עצרנו לנקודות תצפית מרהיבות על ההרים היפים שמסביב וטיפסנו על דיונות חול.

באחד מהמקומות, המדריך הראה לנו ציורי קיר שצויורו לפני 4000 שנה על ידי תושבי המקום.

וכמובן שבכל מקום ראינו גמלים.

אחרי טיול הג'יפים, נסענו למאהל כלשהו כדי לאכול ארוחת צהריים.

היות ואני שומר כשרות, הביאו לי בצלחת חד פעמית עגבניה עטופה בנייר כסף, מלפפון עטוף בנייר כסף (שניהם נעטפו בנייר כסף כנראה כי כך מישהו אמר להם שצריך, למרות שאין בכך כל צורך), תפוח אדמה עטוף בנייר כסף שחומם במדורה (כמו בל"ג בעומר), פיתות ירדניות וקערה קטנה עם מג'דרה.

היות ולא ראינו איך הכינו את המג'דרה, אני לא אכלתי ממנה, אך חבר שלי שגם הוא שומר כשרות, כן אכל. התווכחנו בינינו אם מותר לאכול או לא ולמרות שהוא לא היה בטוח שאני טועה, הוא בחר לאכול.

שאר החברים, שאינם שומרי כשרות אכלו הרבה יותר, אבל לא התעמקתי במה שהם אכלו.

משם המשכנו לנסוע ועברנו ליד התורן הכי גבוה בעולם שעליו התנוסס דגל ירדן, כמובן.

 התורן נמצא ליד חוף הים והשמש בדיוק שקעה, אז עצרנו לכמה דקות על חוף הים. המדריך ביקש שלא נדבר בעברית ואז שמתי לב לראשונה לשוטר שליווה אותנו כל העת. נאמר לנו שהשוטר מבין היטב עברית ושהוא מקשיב לכל מה שאומרים ולכן כדאי לשים לב לכך ולא לומר דברים סודיים סביבו.

משם נסענו למלון "מובנפיק" בעקבה.

זה מלון פשוט מ-ד-ה-י-ם-!!! מיד כשנכנסנו למלון הגישו לנו כוסות יין (אני לא שתיתי) והפגישו אותי עם מנהל המטבח שהסכים לכל בקשה הקשורה בכשרות על מנת שנוכל לאכול בחדר האוכל של המלון. אני והחבר הדתי השני נכנסנו למטבח והפעלנו את התנור, על מנת שנשתתף בבישול ולא נעבור על "בישול עכו"ם" שזה אסור. כמו כן, הסברנו לשף מה אפשר ואי אפשר להכין לנו וכל הצוות ששוחחנו איתו היה מאוד אדיב ונחמד.

החדר שלנו היה מצויין. בחדר השירותים הכינו לנו 2 זוגות נעלי בית מתנת המלון, 2 בקבוקי מים מינרליים מתנת המלון, משקל אדם, חלוק רחצה ועוד ועוד.

החדר עצמו הורכב למעשה משני חדרים. בחדר הראשון היו 2 מיטות נפרדות:

ובחדר השני הייתה מיטה זוגית ענקית ועליה המון כריות.

על השידה ממול הייתה טלויזיית LCD דקה וחדשה (לא כמו במלונות בארץ שבהם הטלויזיות הן משנות ה-80 המוקדמות והאיכות בהתאם).

ומהמרפסת נשקף נוף מרהיב של חלק מהבריכות של המלון.

אני כותב "חלק", כי למלון היו לפחות 3 בריכות ענק, עם מפלים ביניהן וכמה מוקדי ג'קוזי. בנוסף, יש שם מגלשות מים גבוהות כמו בפארקי המים הטובים ועוד ועוד דברים שלא הספקתי לראות.

המלון כל כך גדול שהלכתי לאיבוד בו מספר פעמים והייתי צריך להעזר בצוות המלון כדי שיעזרו לי למצוא את הדרך. כמעט תמיד הם גם ליוו אותי להיכן שהייתי צריך.

למחרת, קמנו ב-6:15 שעון ירדן (5:15 שעון ישראל), אכלנו מהר ארוחת בוקר והיינו צריכים להיות על האוטובוס ב-7:30.

לא האמנתי שבאמת נצא ב-7:30 אבל הטלפון בחדרי צלצל מיד אחרי 7:30 כדי להודיע לנו שכולם כבר על האוטובוס ואנחנו האחרונים. בדרך לאוטובוס פגש אותנו נציג המלון שליווה אותנו לאוטובוס. הוא שאל אם איחרנו בגלל המלון ואני עניתי לו ש"כל כך נהננו שרצינו להשאר עוד קצת..." וזה כל כך נכון. זה אולי המלון הכי טוב שהייתי בו בחיי.

משם נסענו לכיוון פטרה. בדרך עצרנו בחנות מזכרות. ראיתי שם כובע מעניין שעליו מטבעות ופעמונים ושאלתי את המוכר כמה הוא עולה.

"250 דינר" אמר המוכר. "זה ענתיקה".

"בטח ענתיקה" חשבתי לעצמי והסתובבתי. אני לא משלם על כובע מסכן יותר מ-1000ש"ח.

"כמה חשבת?" שאל אותי המוכר.

את השיטה הזאת אני מכיר. הוא זורק מספר בשמיים ואני עונה בסכוןם ריאליסטי ולבסוף, אם מגיעים להסכמה, אני משלם מעט  יותר ממה שאמרתי בתחילה, אך רחוק מהסכום האסטרונומי שבו נקב המוכר.

"2 דינר" אמרתי (בערך 12 ש"ח). אבל משום מה המוכר לא המשיך להתמקח איתי אז יצאתי משם בלי לקנות דבר. לעומת זאת, חברי קנה שם בקבוק קטן מלא חול ב- 3 דינרים.

בכניסה לפטרה נכנסתי לחנות נוספת ושם קניתי גם אני בקבוק חול, אך ב-2 דינרים ולא בשלושה כמו שחברי קנה.

בכל המסלול הבוס שלי היה מאוד לחוץ להתקדם מהר יותר, עד שאחרי חצי שעה הוא הודיע שהוא ועוד כמה "מיטיבי לכת" מתקדמים ושנפגש בארוחת הצהריים במסעדה שבסוף המסלול ב-13:30.

מאותו רגע, הלכנו בנחת ובלי לחץ, כמו שתיירים אמורים להסתובב במקומות כאלה ולא כמו חיילים שצריכים להגיע לנקודה מסויימת בזמן.

על גבי הסלעים וההרים יש חריטות שנשארו מהתקופה הנבטית ואילו על הרצפה יש ריצוף מהתקופה הרומאית.

לאורך כל הדרך מסתובבים ילדים קטנים המנסים למכור חבילת גלויות בתמורה לדינר אחד.המראה של הילדים הוא מצד אחד מאוד חמוד, אך מצד שני גם עצוב בגלל שאנחנו יודעים שלילדים האלה אין ממש עתיד ובעוד כמה שנים הם "יירשו" את הדוכן הסמוך של סבתא שלהם שמוכרת מזכרות מירדן.

המדריך הישראלי שוחח עם אחת הילדות ושאל אותה אם היא הולכת לבית הספר. היא ענתה לו שכבר הייתה שם באותו יום ומכונית הסיעה אותה אחרי בית הספר לפטרה כדי שתוכל למכור את הגלויות.

באמצע המסלול, בין כל ההרים נגלה לעינינו המראה המרהיב של מעין מקדש החצוב באבן.

המדריך הציע שנצטלם בתמונה קבוצתית  (היו שם צלמים ירדנים שצילמו תמונות כאלה ואז מכרו אותן לתיירים על בריסטול שכתוב עליו "פטרה"), אך מישהי התנגדה היות ורק חלק מהקבוצה הייתה שם, אז לא הצטלמנו קבוצתית בכלל. גם לא במצלמות אישיות.

כשהגענו למסעדה, שומרי הכשרות קיבלו מקומות בפינה (לא הבנתי למה אני צריך לשבת בנפרד מהחברים רק בגלל שאני שומר כשרות, הרי אנחנו יכולים עדיין לשבת יחד, אבל הם שלחו אותי לפינה אז זה מה שעשיתי) וכן צלחות מכוסות בנייר אלומיניום ובתוכן דג עטוף בנייר אלומיניום, שאף אחד מהמלצרים לא ידע לומר לנו איך קוראים לו מלבד זה שהוא דג מארגנטינה וכן תפו"א מבושל ועוד כמה ירקות קרים.

לא אכלתי שום דבר שם ובמקום זה אכלתי פיתה עם חמאת בוטנים שהבאתי מישראל. הפתיע אותי שאמרו לנו שהרבה קבוצות ישראליות אוכלות את האוכל ה"כשר" שהם מגישים שם ושהפתרונות שהם מספקים- מספיקים להם.

אחרי ארוחת הצהריים, צעדנו חזרה את כל המסלול. בדרך היו הרבה אנשים שהציעו לנו לרכב חזרה על חמור/ גמל/ סוס תלוי במקום שבו היינו. אך היות ולא היה לנו כסף, הלכנו ברגל.

דבר נוסף ששמתי לב אליו, היה שהרוכלים שפגשנו בדרך הלוך, הציעו בדרך חזרה מחירים נמוכים יותר עבור מרכולתם, כנראה כי הבינו שזו הזדמנות אחרונה עבורם. כך למשל, הילד שהציע בדרך הלוך גלויות בדינר אחד, הציע בדרך חזרה 3 חבילות של גלויות בשני דינרים.

הדרך חזרה הייתה קשה יותר משום שחלקה הייתה בעליה ולא עצרנו לנוח.

היינו שלושה אנשים והמדריך ופתאום המדריך התחיל לדבר על איך לפעמים כשמעריכים את העבודה שלו, נותנים לו חיבוק ומילה טובה ולא מסתפקים בטיפ שהחברה נותנת, אלא מוסיפים גם טיפ אישי...

היה ברור לנו שהוא ישמח לקבל טיפ, אבל העדפנו שלא ידבר איתנו על זה. למרות זאת, מאז הוא חזר על כך לפחות עוד חמש פעמים באזנינו ובירר אם אספו עבורו טיפ. הוא גם ציין באוטובוס שהתשר שאנחנו נותנים הוא רק לנהג הירדני ולמדריך הירדני אבל למיטב ידיעתי אף אחד לא נתן לו טיפ אישי וככל הנראה גם הטיפ שקיבל מהחברה לא היה גבוה במיוחד.

אני חושב שזה מצב לא נעים שבו מישהו מבקש ממך טיפ או רומז שישמח לקבל יותר מפעם אחת ושהמדריך הגזים. הוא אפילו עבר בין כל האנשים ונפרד מהם באופן אישי, ככל הנראה מתוך תקווה לקבל טיפ אז, אולם אני מניח שאף אחד לא נתן לו טיפ נפרד.

רגע לפני שהגענו למסוף יצחק רבין (מסוף ערבה), המדריך אמר שהטיפ שנתנו הוא רק למדריך הירדני ולנהג הירדני, אך נהוג לתת גם לשוטר משהו והיות ואסור לתת לו כסף, נוהגים לקנות לו משהו בדיוטי פרי, כגון שוקולד. ובאמת כמה מהקבוצה קנו לו שוקולד וממתקים.

עברנו את הגבול לצד הישראלי ואז חיכינו לאוטובוס הישראלי שאיחר.

אחרי שעלינו על האוטובוס, הבוס כעס על הנהג שבמקום לנסוע הוא מדבר בטלפון "איחרת, אז לפחות תיסע!".

בדרך, המדריך בירר אם יש לנו כרטיס נוסף להופעה של שלמה ארצי עבורו, אך נענה בשלילה משום שמספר הכרטיסים נקבע מראש לפי כמות האנשים שהביעו עניין בהופעה. אשתי ואני לא הלכנו להופעה. אנחנו לא מתים עליו במיוחד ותיארנו לעצמנו שלא יהיה לנו כח להופעה אחרי יומיים של טיול בירדן אז החלתנו לוותר על ההופעה מראש.

באילת התאכסנו במלון שאמנם הוגדר כ"חמשה כוכבים", אך היה רחוק מאוד מהרמה של ה"מובנפיק" בעקבה.

למחרת (יום שישי), יצאנו מאילת ב-10:00 בבוקר כדי שנספיק לחזור לפני כניסת השבת.

הנהג שלנו הוחלף משום שהנהג מליל אמש חטף התקף לב אחרי שהסיע אותנו! אני מקווה שזה לא בגללנו...

בדרך שמענו על השטפונות בכל הארץ והיה קשה להאמין משום שמזג האוויר באילת היה מצויין.

היה בהחלט כיף בטיול ואני ממליץ לכולם לנסוע לשם.

בהזדמנות זו אאחל החלמה מהירה לפצועים בתאונה שאירעה למחרת בירדן ובה נפצעו ישראלים רבים.