תלתן

יום שישי (7.7):  הגעתי לשבט בחמש בבוקר לאחר שישנתי בלילה רק שעה אחת. נעלנו את כל הציוד לאוטובוסים ונסענו. שמתי לב שאנחנו לא נוסעים לכיוון הנכון, אלא לדרום ת"א. התברר שכמה ילדים מבית-דני נוסעים איתנו באוטובוס. במהלך הנסיעה הספקתי לישון ולצחוק עד דמעות מהקולות שהנהג עשה כדי להצחיק אותנו. הגענו ליער הזורע, והתחלתי לאסוף סנדות בשביל לבנות דורגלים למטבח. מהדורגלים בנינו מתקן ייבוש, והיה נחמד מאוד. שהגענו ליער ראיתי את הדר שהייתה איתי באחווה באתגר. שעליתי למפקדה ההנהגתית ראיתי גם את אורי ורוני. כל היום בנינו שולחנות, גרפנו עלים, ניילנו שולחנות, תלינו חבילות ממתקים, והכל כדי שהמטבח יהיה מוכן ואפשר יהיה לאכול בו. בלילה עליתי לבקר את מאיה ותום (מקהילה) שהיו איתי באתגר, והכרתי את יובל וקרן משבט הנשיא.. לאחר שיחת סיכום ב-24:00 הלכנו למקלחות. מרוב שהיה תור, רק בסביבות 02:00 נכסתי למקלחת וקצת אחרי הלכתי לישון.

יום שבת (8.7): קמנו בשש, והלכנו לנקות את המטבח. חתכנו סלט, ובאמת שאני כבר לא יכולה לראות מלפפונים. במשך היום הכנו את הארוחות, עזרתי לוועדת בכמה דברים, העתקתי כמה ממכתבי הפרידה למדריכים לדפים מסודרים, נמנמתי, עברנו תרגיל פינוי יער ועשינו מורל לשבט מול שבט ג', ואז הייתה לנו שיחת סיכום.

יום ראשון (9.7): סה"כ שלושת ימי החלוץ היו אותו דבר. להכין סלטים לכל ארוחה, לנקות אחרי זה כלים ואת המטבח, לעזור לפרוייקטים אחרים, לנמנם קצת, לא לישון הרבה, ולחטוף מדי פעם צעקות על זה ששכחתי לשים כובע (מה שרה כולה פעמיים שלוש). ביום הזה כל המדריכים (פרט לחוץ ומדריכי ה') ירדו הביתה כדי להביא למחרת את החניכים. לכן, בשעה 16:00 חצי שבט כבר היה על האוטובוסים בחזרה הביתה, והעבודה באותו יום התארכה עד 24:30.

יום שני (10.7): קמנו בבוקר, הייתה שיחה והלכתי להכין אוכל. שהחניכים הגיעו עזרנו להם לסחוב את התיקים לשטחים הגדודיים. איילת, אחות של דפנה מט'1 אמרה לי שלום.  במשך היום הייתה לי המשמרת הראשונה במרכזי פעילות. אני שובצתי במרכז מיתוסים, והעברתי עם עוד כמה בנות את הפעילות על המיתוס נרקיס. העברנו את הפעילות לגדוד עתיד (ד'). היה נחמד מאוד. אח"כ כמעט כל היום סתם הסתובבתי בשטח המחנה כי כבר לא הייתי במטבח (אושר!).  בשלב מסוים חזרתי לעזור במטבח, אבל זאת הייתה בהחלט הפעם האחרונה. המפקד הראשון של המחנה הגיע. נעמדתי מאחורי שחר, ופתאום קוקי פשוט קפצה עליי וכמעט הפילה אותי על הרצפה. כ"כ התעצבנתי עליה, שכבר כמעט החטפתי לה מכות, אבל עצרתי את עצמי. ואז כדי לעצבן אותי, מור עייש התחיל למשוך לי בשיער, וטליה,עמית וקוקי הצטרפו להצקות. אז היות ואני ילדה שבוכה בקלות, התחילו לרדת לי דמעות בעיניים ושיעל הסתכלה עליי כבר התחלתי לבכות. יצאתי מהמפקד והלכתי לבכות קצת בצד, אבל לא הצלחתי כ"כ. החלטתי שאח"כ אני אבכה לי כמה שאני ארצה. אז אחרי המפקד (שהיה ממש מצחיק) הלכתי לאוהל מרכזים לראות אם מאי יכולה לדבר איתי. רז (המדריכה) עברה שם ושאלה אותי מה קורה, ועניתי שבסדר ואני סתם עייפה, ולא נראה לי שהיא האמינה לזה במיוחד. לקחתי את הפלאפון שלי והלכתי לאיזה שיח מאחורי המפקדה כדי לבכות. דיברתי עם מורן בטלפון ובכיתי לה. ומצאתי לעצמי עוד סיבה לבכות. כעסתי על המדריכים בגלל שהם בקושי התייחסו אליי שעברו לידי. ושסיפרתי את זה ליעל היא אמרה דברים נכונים אבל אני פשוט לא רציתי לשמוע את זה. אז ברחתי לה ובכיתי עוד. בסוף נרדמתי לאיזה שעתיים (מעשר עד 12), והלכתי לשתות. עברתי ליד האזור שינה של איילת, אז באתי להגיד לה לילה טוב והיא ביקשה שאני אשאר איתה כי היא לא עייפה. אז ישבתי ודיברתי איתה, ואפילו התחלתי לכתוב לה במחברת שדפנה קנתה לה. עד שהמדריך שלה כבר רצה שהיא תלך לישון אז הלכתי קצת להסתובב ובסוף הלכתי לישון.

יום שלישי (11.7): בבוקר חיפשתי את רז כדי להגיד לה שאני צריכה לדבר איתה. קבענו לדבר בערב (מה שלא יצא, אלא למחרת). אז הייתי קצת פחות מצוברחת. העברנו את ההפעלה במיתוס לכיתות ו' מהשבט, ולחניכים מהכפר הירוק שבאו ליום מחנה אחד. ואז היה חופשי. עברתי בין המתקנים וצילמתי. הצטלמתי עם חברות, עם אביב ונרקיס, ואז אני ומאי גנון ממש התחרפנו ורצנו למבוך של המינוטאור ועלינו לתצפית.  צילמתי את המחנה מלמעלה ויצא יפה לדעתי. התחלתי להיות עצובה שזה הלילה האחרון של כיתות ד' במחנה.  זה היה הלילה שבו כיתות ח' יצאו לספארי, אז בכלל לא ישנו בלילה. באחת הכנו להם כריכים עם שוקולד, ואז באנו בשקט לשטח הגדודי שלהם והערנו אותם במורלים לשבט ולגדוד שלהם. אחרי זה הבאנו אותם למטבח ואמרנו להם שאנחנו סומכים עליהם שיצליחו ושיהנו. שהסתכלתי על ילדים בפרצוף, היה כ"כ מעליב לראות את המבטים המזלזלים של חלקם. אחרי זה ניקינו את המטבח והלכנו לעשות איתם מורל בכניסה לשבט, והלכנו לישון לשעה אחת בלבד. כל הקטע של החירפונים והתמונות עשה לי את היום ועשה אותי שמחה.

יום רביעי (12.7): בבוקר הלכתי מהר לאכול, כי היה לי יום רצוף במשמרות במרכז פעילות. שישבתי לאכול, איילת באה להגיד לי שלום. אויש המתוקה הזאת. במרכז העברנו את הפעילויות באותו יום לשבטים אחרים. כיתות ד' דיזי,ד' צהלה,ו' קהילה+צהלה. הכי כיף היה להעביר לחניכים מדיזי. הם היו ממש חמודים וקטנים כאלה. אחרי המרכז, הלכתי לעזור לחניכים מכיתות ד' שבאותו יום חזרו הביתה, להעביר את התיקים הכבדים לאוטובוסים. נפרדתי מאיילת ועוד כמה בנות שהכרתי (האלה שיצא לי ללוות השנה), והסתובבתי קצת בשבט. עליתי למינוטאור כדי לשבת בשקט. מלמעלה ראיתי את רז שחיפשתי כבר יומיים כדי לדבר, אז קראתי לה והיא אמרה לה לי לבוא לדבר איתה. סיפרתי לה מה הציק לי ובגללו הייתי מצוברחת, והיא אמרה שטוב לפחות שאני מודעת לדברים ואני מקבלת אותם. אכשהו גם הגענו לדבר על סבתא שלי, וסיפרתי לה על הקשרים שיש לי עם כל אחד מהמדריכים. אחרי זה התנצלתי בפני יעל שהייתי מגעילה ודיברנו קצת. שקראו לנו לנקות, דיברתי עם ניצן (שמיניסטית), ושחזרנו למפקדה היא התיישבה ליד התיק שלי ודיברנו הרבה תוך כדי אכילת במבה.

ב-23:00  היה לנו ערב פרידה שהמדריכים אירגנו לנו. הם לקחו אותנו לשטח מאחורי כל השבטים, ועשו לנו מסכת על אירועים מצחיקים ווידויים מהשנה. אח"כ כל אחד מהם אמר כמה אנחנו חשובים לו, וכמה אנחנו חלק גדול מהחיים שלו. הגיע תור החניכים לדבר, ואני החלטתי שאני אגיד את מה שיש לי להגיד. אז אחרי כמה חברים, אני דיברתי. הקול שלי רעד מבכי ומקושי הדיבור, אבל אמרתי למדריכים שהשנה עברתי את התקופה הכי קשה בחיים שלי, וכל אחד מהם היה שם ותמך בי בצורה כלשהי. וגם שהשנה נפתחתי כ"כ והכרתי הרבה חברים חדשים, ושבדיוק באותו יום דיברתי עם רז ואמרתי לה שאין לי מושג איך לתאר כמה אני אוהבת כל אחד ואחד מהמדריכים. אחרי שכל החניכים דיברו, כתבנו משאלות לשנה הבאה (והמדריכים כתבו מה הם מצפים מאיתנו) וטמנו את הקופסא בבור באדמה.

יום חמישי (13.7): בבוקר העברנו את המרכז פעילות האחרון, לכיתות ו' מהשבט. אחרי זה סתם ישבנו במפקדה עד שההורים הגיעו לביקור. אבא שלי הביא לי מקדולנד, והלכנו לאכול במטבח. עוד הורים התחילו להגיע, וגיליתי שאבא מכיר הרבה הורים של חברים שלי. אז ישבו איתנו כמה מהם והיה נחמד. לאחר האוכל עשיתי לאבא סיור במחנה. ראיתי את יהל שבא לבקר, ופתאום צצה לה גם עדי מהכיתה שבאה עם אחותה הקטנה לבקר את הדס (האחות האמצעית) שבשבט ג'. אז עשיתי גם להן סיור במחנה, עד שההורים הלכו. אחרי שההורים הלכו, התארגנו למפקד סיום. היה טקס חלוקת עניבות כחולבן לשמיניסטים (שבכיתי הרבה), ואז כולם קמו לחבק את השמיניסטים.  חיבקתי את המדריכים ועוד כמה שהיה לי איתם קשר. שחיבקתי את אלונה ואמרתי תודה על שנתיים הכי טובות שיש היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ואז ממש התחלתי לבכות. עלינו למפקד סיום. עליתי על סלע אחד, וצילמתי את כל הכחול לבן שהיה שם. פשוט מדהים. עשינו מורלים, צרחנו, שרנו עם להקת הצופים והיה כיף. לא זכינו השנה בהרבה פרסים (ספארי מקום 1, פעילות שנתית מקום1, פעילות במחנה מקום 1, מתקן ראשי מקום2 ועוד כמה). אחרי המפקד הייתה מסיבה בשבט. השפריצו מים על כולם, וזרקו בוץ. למזלי לא התלכלכתי הרבה, אלא קצת בשיער והייתי רטובה לגמרי. פתאום הפסיקו הכל ואמרו לנו שיש מצב של מלחמה בצפון, ושפגעו טילים בחיפה (ואנחנו היינו כמה קילומטרים מחיפה).  אז אחרי שעתיים הודיעו שמורידים אותנו הביתה, אז כולם סידרו תיקים, ניקינו כמה שיכולנו והעיקר לשמור על קור רוח.

יום שישי (14.7): בשעה שבע התעוררנו וניקינו עוד קצת. בשעה שמונה עלינו על האוטובוסים, והיינו בדרך הביתה. כל המבנים נשארו ביער עומדים. אין לדעת מתי יקראו לנו לחזור לפרק אותם.

היו עוד כ"כ הרבה דברים שקרו, אבל הם אישיים מידי. היה לי מחנה משונה במקצת, במיוחד בגלל הסוף.

במחנה הזה התחברתי במיוחד עם ניצן השמיניסטית, ובמיוחד לרז המדריכה שלי. וחבל לי שזה קרה רק בסוף.

(תמונות מחר)