תלתן

אין לי כבר כוח על לחשוב איך לשנות את ההתנהגות שלי, כי ככה אנשים מסוימים רוצים.

אם אני ארצה לבכות, אני אבכה.

אם אני ארצה לצעוק, אני אצעק.

אבל באמת שאין לי כבר כוח, תנו לי להיות אני.

 - - - - - - - - - - - -

לפני כמה פעולות בצופים, דיברו איתנו על זה שיש כל מיני סוגים של מדריכים.

אחד מהסוגים, היה המדריך שרוצה הדרכה רק כדי שיעריצו אותו.

אצל החניכים הצעירים, המדריך הוא מושא הערצה, והם יעשו כמעט כל מה שהוא יגיד להם.

שחושבים על זה, באמת שאין דבר יותר כיף מלחשוב שכמה ילדים קטנים אוהבים אותך, ורואים בך משהו ראוי להערצה, או אפילו חבר/אח גדול שלהם.

שהייתי בכיתה ו', כל הפסקה הייתי משחקת עם הבנות מגן2.

שלוש שנים עברו, ואני עדיין מבקרת אותן פעם בכמה זמן, וכל פעם הן קופצות עליי מחדש.

שהעברנו לכיתה שלהן פעולה התנדבותית מטעם הצופים, הן רק רצו שאני אהיה המדריכה שלהן, והן מבקשות בימים האחרונים שוב ושוב שאני אבקש להדריך אותן שנה הבאה. אח, כמה שהייתי מקווה שזה יקרה.

אתמול הייתה חזרה של כל הריקודים להופעת הסיום של הריקוד, וגם הבנות הקטנות היו שם.

ישבתי על מזרון, והן היו מסביבי וכמה חיבקו אותי, ודיברנו.

בדרך חזרה הביתה, חשבתי על משהו.

ההערצה של הילדים הקטנים (לדוגמא הבנות האלה, או החניכים שבתקווה יהיו לי שנה הבאה), היא הערצה תמימה.

כמה שהם מכירים אותי, הם לא מכירים את הצדדים "הרעים" שלי.  ושאני מדברת על צדדים רעים, אני מתכוונת לזה שאני בוכה בקלות, או לכל אותם דברים שאנשים רוצים שאני אשנה, רק כי זה לא מוצא חן בעיניהם.

הבנות האלה לא שופטות אותי רק עפ"י מעשים מסוימים שלי, או עפ"י שמועות.

הן שופטות אותי עפ"י ההתנהגות שלי אליהן, ועפ"י מה שהן רואות בלבד.

מעריצות אותי הן לא, אבל הן אוהבות אותי כמו מי שאני. או מי שהייתי לפחות בכיתה ו'...

 - - - - -  - - - -

עריכה:

בסופו של דבר כנראה שאני לא נוסעת עם ההורים לים המלח. בגלל שחוזרים מהסמינר של הצופים בחמש בצהריים.

אז כנראה שהבית יהיה רק שלי לשלושה ימים :)

אז נעם (הג'ינג'ית) תתקשרי אליי בכל שעה(!) שאת רואה את זה!