תלתן

בימים האחרונים אני פשוט הורגת את עצמי.

בין שבת לראשון הלכתי לישון בארבע לפנות בוקר, כי קראתי ספר שאחותי קיבלה לבת מצווה (שעליה אני אפרט מחר).

יכולתי לשים את הספר בצד וללכת לישון.

אבל לא. שאני מתחילה לקרוא, שומדבר לא יכול להפסיק אותי. גם אם העיניים שלי עוד שנייה נעצמות מעצמן.

ובין אתמול להיום הלכתי לישון ב-12 ככה... פתאום אני מתעוררת ומגלה שעכשיו אחת וחצי לפנות בוקר.

ולא הצלחתי להרדם. אז היום בשיעור תנ"ך פשוט נרדמתי על השולחן. ככה סתם.

מזל שלא היה לנו את השעתיים מתמטיקה. אני חושבת שהייתי קופצת מהחלון.

בסוף השיעור השלישי ברכה (המחנכת) החליפה מקומות.

לאחר שלושה חודשים שאני יושבת ליד רוני במקום נוח למדי, העבירו אותי לטור הכי ימני בכיתה ליד קארין.

המיקום סביר. קרוב לחלון (אוויר טוב), באלכסון מהלוח (לא רואה טוב), ליד קארין (יאי!!!), מאחורי יהל (לעזאזל איתו), לפני דנית (בסדר), וקרוב יחסית להרצמן (מה עשיתי על פשע נוראי זה?!).

אז אחרי השיעור הזה הייתה אמורה להיות לנו שעת מתמטיקה.

היות וכמו שאמרתי שהמורה לא הגיע, היה שיעור חופשי.

אבל אני לא הספקתי לנצל אותו.

יהל החליט שזה יהיה נחמד לזרוק עליי חתיכת נייר. ביקשתי שיפסיק, או שאני אחזיר לו.

זרק שוב. לא התייחסתי. אחרי שהוא התחיל להציק לי עם הבדיחה המטוטמת שלו שהוא המציא עליי אתמול, זרקתי עליו גם חתיכת נייר. אז הוא קם ונתן לי סטירה. שכאבה במיוחד.

אז ניסיתי לשמור את הדמעות בפנים, להראות לו שזה לא מזיז לי, אבל זה כן הזיז לי. מי הוא שיעז לעשות דבר כזה?!

אז יצאתי החוצה לשירותים ובכיתי. נעלתי את עצמי בתוך תא. יעל באה אחריי, ובסופו של דבר קראה ליהל כדי שהוא יתנצל.

הוא נכנס לשירותי הבנות, ונעמד על אסלה בתא אחר, כי עדיין הייתי נעולה בתוך התא שלי.

הוא התנצל, אבל אני לא קיבלתי את זה. הוא כל פעם מתנצל מחדש, אבל ממשיך עם השטויות שלו.

ועוד פעם בכיתי. כי כבר כל העייפות יצאה החוצה, וזאת הייתה פריקת עצבים.

מורן ושוורץ (שניים מהמדריכים שלי) שעברו באותו רגע שבכיתי  במסדרון, שאלו מה קרה וסיפרתי להם.

מורן אמרה לי שאם אני רוצה לדבר על זה אני תמיד מוזמנת לבוא אליה, ושוורץ רצה לדבר איתי על זה כי התחלתי

באמת לבכות יותר.

ודיברתי עם עמית, שהצליחה להצחיק אותי. ואז נכנסתי לכיתה, ומיכל.נ. התנפלה עליי וניסתה שאני אדבר עם יהל.

אחרי שהעפתי אותם ממני, התקשרתי לאבא שלי בבכי וסיפרתי לו מה קרה.

הוא אמר שהוא ידבר עם ההורים של יהל, וביקשתי ממנו שלא.

אז הוא אמר לי להגיד ליהל שעוד פעם אחת משהו כזה קורה, ההורים שלו ישמעו על זה.

אז סיפרתי ליהל שדיברתי עם אבא שלי. הפחד נכנס לו לעיניים.

אמרתי לו שאבא שלי לא יגיד כלום להורים שלו, וניסיתי להסביר לו שלא יעז לגעת בי שוב, אבל הוא התחיל להתעצבן עליי ולצעוק עליי. אז אמרתי לו שאני יכולה ללכת לברכה או לכל מורה אחרת ולהתלונן על אלימות, ויש לי עדים לכך שהוא נתן לי סטירה. ובאמת שלא אכפת לי ללכת ולעשות את זה.

ובגלל זה כל היום הייתי מעוצבנת.

כי אני עייפה, בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן, ואני מעוצבנת וכואבת בטירוף.

ומתברר שסבא שלי מברזיל הולך לעבור צינתור, ויש חשש שהוא יצטרך ניתוח לב פתוח.

אני פוחדת. בסוף שנה אני טסה לברזיל, ויש חשש שאין מה לעשות, והוא לא יעבור את הניתוח.

למה הכל נוחת עליי?!

*+*+*Anni*+*+*