"לפעמים געגועים מכים אותנו בלי ששמנו לב. געגועים, למה? אולי לבית, אולי למשפחה, אולי לידיד ותיק שעזב, אולי לחיים נושנים שהתרחקו מאתנו ולא שבו, או אולי לחלום מתוק שהתפוגג עם שחר? ואולי בכלל, הגעגוע הוא אל הדברים הקטנים והשגרתיים בחיינו: להתעורר בבוקר עם חיוך ולגלות שמישהו ישן לצידך במשך כל הלילה. להאזין לקול ציוץ הציפורים, לשחק עם חברים, לשמוח, לצחוק, ללמוד... כשמתגעגעים למשהו שכבר אבד – מרגישים נורא. בזיכרוננו חקוקים אותם הרגלים, אירועים, אנשים, מקומות, ריחות וזמנים – שבהם נכחנו בעבר, אך לא עוד. לפעמים געגועים מכים אותנו בלי ששמנו לב. למה אני מתגעגע בעצם?"
היום עשיתי הכנות למחנה קיץ שיתא לדרך בעוד יומיים.
הסתכלתי בשקית הצ'ופרים משנים קודמות, לראות אולי יש משהו שאני אוכל להשתמש למחנה הזה.
בשקית הזאת, אני שומרת את כל הצ'ופרים שאי פעם קיבלתי (לא כולל דברי מאכל) מכיתה ד' עד היום.
רק שהשנה לא קיבלנו כלום.
אני מסתכלת ב'צופרים, ונזכרת בטיולים עם כל מדריכה ומדריכה שהייתה לי.
דנה- המשקיענית,המתוקה והרקדנית שאהבתי כל כך.
עדי- הרקדנית והזמרת המדהימה... ולמרות שהייתה מדריכה שלי רק חודש אחד עשתה בשבילי המון.
מאיה- שאין מילים לתאר אותה.
ודפנה- המדריכה הכי מצחיקה שהייתה לי. קטעים מטורפים הלכו איתה בפעולות.
ובאמת שאני מתגעגעת לכל אחת ואחת מהמדריכות האלה.
הפעם אני אדבר על עדי.
בכיתה ה' היו לקבוצה שלנו (7 בנות) שתי מדרכות. עיינה ויעל.
בתחילת שנה הן היו בסדר. לאט לאט שתיהן פרשו והשאירו אותנו ללא מדריכה.
הצטרפנו לקבוצה של הבנים. המדריכה שלהם הייתה עדי.
הגיע הפסטיבל הגדודי. אנחנו (הבנות) השקענו מאוד בשיר ובריקוד, ובסוף עלינו לפסטיבל השבטי.
מאוד שמחנו. והכל בזכות עדי.
ובאותה שנה יצאתי למחנה הקיץ הראשון שלי.
הוא לא היה משהו. היינו באותו אוהל עם הבנים, רבנו איתם כל שנייה, הייתי המון במרפאה, לא הסתדרתי עם הבנות.
אבל הרגעים היפים היו בזכות עדי.
ביום האחרון היא נתנה לכל אחד מילדי הקבוצה ספרון זכרונות שהיא הכינה. שכל אחד ואחת יכתבו לו/לה שם.
והיא כתבה לי ראשונה:
לאני!
טוב, אני גרועה ברשימת מכתבים!
אז, אל תצפי למשהו מיוחד!
אני רוצה להודות לך על שנה הכי טובה שיכלה להיות לי.
אני אוהבת אותך המון המון!
והלוואי שכל החניכים היו לומדים ממך!
וגם בשנה הבאה תהיה לי חניכה כמוך.
תהיי חזקה לא משנה מה אומרים לך
את שווה יותר מהם, ואם הם אומרים את זה,
זה נובע מחוסר ביטחון עצמי.
אל תישברי ברוחך!
על כל בעיה, טענה, פניה, בקשה, תתקשרי
לא משנה מה!
אוהבת המון!
עדי
ואז היא כתבה לי את מספר הטלפון שלה.
היו כל כך הרבה פעמים שרציתי להתקשר אליה...
אבל בכל זאת אני כבר לא חניכה שלה, והקשר היחיד שהיה לנו היה דרך מתנ"ס הריקוד.
והיא גם פרשה שנה אחרי שהדריכה אותי מהצופים.
רק פעם אחת התקשרתי אליה.
שמצאתי את תעודת הזהות של אחותה הגדולה בתוך שיח בחצר הבית שלי.
הייתה תקופה שהייתי רואה אותה במתנ"ס ואומרת לה שלום והיא לא ענתה לי.
או שסתם הייתי רואה אותה ברחוב.
נורא נעלבתי ממנה. חשבתי שזה בגלל שסיפרתי לאבא שלי שהלך וסיפר לאח שלה (שהיה רשג"ד שלי)
שמישהי מהחברות שלי ראתה אותה מעשנת. אבל אח שלה אמר לי שהיא לא.
בכל מקרה, יום אחד שחזרתי מהשוק עם אמא שלי ואחותי היא עברה לידנו בדיוק שיצאתי מהאוטו עם הקניות.
היא חזרה לכיוון שלנו ושאלה אם אנחנו צריכות עזרה עם הקניות.
רציתי לצרוח "כן!" רק כדי שאני אוכל לדבר איתה קצת, אבל אמא שלי אמרה לא...
בכל מקרה, אני הייתי כל כך מאושרת באותו יום.
כי באמת שנפגעתי ממנה שהיא לא דיברה איתי.
ופתאום בתחילת שנה המצב עוד פעם חזר.
היא עזרה למורות הריקוד מהמתנ"ס באודישן שלי ללהקה הבוגרת.
והיא לא דיברה איתי. אבל אני יודעת שהיא שהיא הסתכלה עליי מידי פעם בזמן הבחינות.
והשנה במופע הריקוד הייתי הכי מאושרת שבעולם.חוץ מזה שלא היו לנו ריקודים מדהימים.
גם עדי, וגם דנה (המדריכה שלי מכיתה ד') היו.
ועדי סופסוף דיברה איתי. ואחר כך אמרה לי שרקדתי יפה.
עדי, תודה על שהיית מדריכה כל כך מדהימה, אפילו אם זה היה לחודש וחצי.
אוהבת ומתגעגעת המון!!!
אני יודעת שעם דנה בחיים דבר כזה לא יקרה.
אפילו קרה שראיתי אותה איפשהו והתביישתי לדבר איתה, אז היא כעסה עליי בגלל זה.
והשנה שלחתי לה מכתב ליום הולדת, שבו כתבתי דברים שאח"כ התחרטתי עליהם.
שראתי אותה במתנ"ס, פשוט חזרתי לסטודיו ונשארתי שם עד שהייתי חייבת ללכת לחזרה.
ששאלה אותי למה לא באתי להגיד שלום, אמרתי שבגלל שכתבתי לה מכתב וחששתי מהתגובה שלה על זה.
מתברר שהיא לא קיבלה את המכתב. הייתי מאושרת. ואני ושחר דיברנו איתה על ימים עברו ועדל העתיד.
דנה, את היית המדריכה שכל אחד היה רוצה לקבל!
אוהבת אותך המון המון!!!
*+*+*Anni*+*+*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
