"מה לעזאזל קרה?" שאלתי בחשדנות,סורקת את מבטיהם המאושרים של שני הוריי.עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותם כ"כ שמחים,מסתכלים עליי במבט מלא גאווה.
"טום הרגע ביקש מאיתנו אישור לבקש את ידיך" אמרה אימא בחיוך ומיהרה לזנק עליי שוב בחיבוק אימתני "ואנחנו הסכמנו.את מתחתנת שלי,מזל טוב"
3
הבטתי על הוריי בהבעה שאמרה שהייתי מעדיפה שיספרו לי שהם אחיי התאומים מאשר מה שהם אמרו.
"אני מצטערת אם אני מדברת בבוטות,אבל הבדיחה הזאת פשוט נשמעת חולנית" אמרתי בקול נגעל "מה זה לעזאזל אמור בכלל להביע?"
אבי ואמי החליפו ביניהם מבטים מודאגים כאילו כבר אינם מזהים אותי בתור הבת שלהם,וזה היה מוזר כי כשעשיתי דברים גרועים בהרבה לא הייתי זוכה למבט הזה,השמור רק לאירועים קיצוניים בהם אני מתנהגת כמו משוגעת עם קבלות.
"שלי,חמודה?" ניסה אבי בקול תומך לגרום לי להסביר את עצמי "את מרגישה בסדר,מותק?"
"לא,האמת שלא" הודתי בתסכול "שמעתי הרגע את החדשות הכי גרועות שיכולתי לשמוע."
"אבל למה?" שאלה אמי והניחה יד תומכת על כתפי.זה השלב שבו ידעתי שכל מילה עלולה להיות זאת שתגרום לאימי לפרוץ בבכי תמרורים-לכן ניגשתי ישירות לעניין "איפה המנוול?" שאלתי,מנסה לגרום לתקיפות שבקולי להישמע מעודנת.יכול להיות שאם הוריי ידעו מה אני הולכת לעשות לו אם אניח את ידי עליו,הם לא היו מצביעים על דלת המטבח.
אבל הם הצביעו ואני שעטתי לכיוונה בפראות,פוחדת שאפספס את הזדמנות שלי בכך שטום יברח דרך הדלת האחורית.
אבל הוא לא ברח.הוא ישב על אחד מכיסאות הבר הגבוהים שלנו ונראה כאילו הוא מחקה פסל של אל יווני מטומטם.הוא לא נראה מתרגש מהתפרצותי פנימה,אבל כשהוא ראה את הבעת פניי הוא כמעט נפל לאחור.
"היי מותק" הוא אמר בהבעה מבולבלת "הוריי סיפרו לך –"
"חתיכת חלאה!" קראתי בכעס ותפסתי אותו בצווארון חולצתו.טום ניסה בעדינות להתנתק ממני,אך אני בשום אופן לא הייתי מוכנה לשחרר.החזקתי בו כאילו חיי תלויים בכך.
"אין לך כל ערך עצמי,הא?" שאגתי "אתה מזלזל באינטלגנציה שלי-מילא,אבל למה אתה מוכן להיות כ"כ שפל ולבוא עד לבית הוריי כדי להביך את עצמך?"
נתתי לו מכה חזקה ומדויקת באזור הבטן בידיעה שהוא הולך להקיא דם בשעות הקרובות.הוא התקפל על הרצפה ונאבק לשאוף אוויר תוך כדי שהוא מאדים.נתתי לו מכה ישירה אל אותו מקום וצפיתי בעודו מתגלגל על הרצפה,כולו מכווץ,תופס בבטן הכואבת.
הייתי רחוקה מהלניח לו.
"שלי,מה קורה?" הוריי הופיעו בפתח הדלת ונראו חיוורים ומבוהלים
"את מוכנה להסביר מה קרה?" שאלה אמי בעצבנות שהודיעה לי שהיא על סף פאניקה "זה מה שאנחנו חושבים שזה?"
"לא,מה פתאום?" עיניתי בציניות מופגנת ומשכתי בזרועו של טום עד שהוא עמד בקושי,מקופל למחצה,לידי "הכל בדיוק כפי שהוא נראה.רק הרבה יותר גרוע..."
בחנתי את פניו של טום היטב וראיתי שהוא במצב דיי רע אחרי מה שעשיתי לו אתמול.
'עבודה טובה' חשבתי לעצמי והייתי מוכנה ומזומנה להשלים אותה.
דמעות עלו בעיניו של טום וידעתי שאלו לא דמעות של חרטה-כי זאת מעולם לא הייתה לו-אלא אלו דמעות של כאב שאינן בשליטתו.
"שאלתם אותו במקרה איך הוא קיבל את כל הסימנים האלה?" שאלתי את הוריי בקול מוכיח כאילו עיקר הבלאגן נגרם בגלל שהרשו לטום להכנס לבית.הוריי החליפו מבטים חוששים לפני שאבי ענה "ובכן...כן.הוא אמר לנו שאתמול אחרי המסיבה כמה בחורים התנפלו עליכם ורצו לשדוד אותך,אז הוא נכנס לקטטה איתם במטרה להגן עלייך"
צחקתי צחוק מריר.
"להגן עליי?" חזרתי אחרי אבי והפנתי את מבטי בחזרה לטום "אתה יודע...כל הזמן הזה שהיינו ביחד ומסתבר שטעיתי לגבייך בכל כך הרבה תחומים.אתה לא הבנאדם הכי נאמן בעולם,ואתה לפעמים יכול להיות כזה שקרן ואנוכי,אבל כעת הראת לי עוד צד מכוער שלך:אתה גם לא חכם במיוחד.
אמרת את זה באמת? רצית להגן עליי? זאת איזשהיא בדיחה?
במשך השנתיים שהיינו ביחד הייתי זאת אני שהצילה את התחת שלך מקטטות לפחות שש פעמים"
הוריי עדיין נראו אובדי עצות ולא ידעו מה לחשוב.אימי ניגשה אלי בעדינות ודיברה בשקט "זה באמת משנה מה שקרה? תניחי לו וזהו,אני לא רוצה שתסתבכי בצרות"
לקחתי צעד אחד לאחור,אך לא הורדתי את עיני מעיניו וחככתי במחשבתי היכן להרביץ לו קודם.
"המנוול הזה" אמרתי והצבעתי עליו,כאילו הוריי עשויים לטעות ולחשוב שאני מדברת על מישהו אחר "נתפס אתמול על חם".שמתי לב שלבטא את המילים בקול לא משאיר אותי אדישה,אלא מעביר בי צמרמורת,כאילו אני צופה בהם שוב ושוב מחדש.
"והיום הוא בא כאילו כלום לבית שלי ועוד מבקש להינשא לי.עד כמה פתטי ומטומטם הוא יכול להיות? למה לעזאזל בזבזתי שנתיים מהחיים שלי על הזבל הזה?".
רציתי לבכות באותו רגע,אף על פי שמטבעי לא הייתי אדם בכיין בכלל.למעשה,ממוצע הבכי שלי עומד על פעמיים בשנה.הרצון לבכות באותו רגע היה פחות על עניין הבגידה אלא על בזבוז הזמן הענקי,על השנים הריקות מתוכן במבט לאחור,על שהייה במחיצת אדם שאת פרצופו האמיתי אני זוכה להכיר רק עכשיו.
"צא מפה" לחשתי והרגשתי איך כל גופי קיבל חולשה פתאומית "אני לא רוצה לראות אותך יותר"
טום נתן בי מבט נקמני חד לפני שאזר את כל שארית כוחו ויצא בצליעה מהדלת האחורית,מבלי לומר מילה נוספת.
"יש יותר מדי דרמה במשפחה הזאת" אמר אבי והתיישב על כסא "אני יכול להבין על מה היה כל הרעש? למה כמעט הרגת את מי שהיה אמור להיות בעלך-לפחות לפי דעתך עד עכשיו?"
אמי ניגשה למקרר והוציאה קנקן לימונדה.היא התיישבה על כיסא סמוך לאבי ומזגה שלוש כוסות של לימונדה צוננת.
"את מפחידה אותי כשאת מתנהגת ככה" היא אמרה והגישה לי כוס "לפעמים אני חושבת שלא גידלתי ילדה,אלא לוחמת"
"זה בדיוק מה שגידלת" הנהנתי ולקחתי לגימה גדולה מהמשקה,מקווה לשווא שאצליח להתשכר ממנו "ועל כך נתונה לך תודתי"
"שלי" אמר אבי בקול מוכיח "אנחנו באמת נרצה הסברים"
"אין מה להסביר" פיהקתי,כמו לוחמת אחרי קרב שנמשך שעות "זה כמו שאמרתי.הזבל הזבלי המזובל הזה הוא היסטוריה מבחינתי.אני לא רוצה שתזכירו לי אותו יותר בחיים,מובן?".הוריי בתשובה נעצו בי מבטים מודאגים
"זה לא עד כדי כך גרוע,נכון?" אבי ניסה למצוא פתח מילוט "זה באמת בלתי נסלח?"
"בלתי נסלח ובלתי נשכח" אישרתי "שילכו לעזאזל הוא והבחורה ביחד.מבחינתי הוא יותר לא קיים".התיישבתי על כסא מול הוריי וניסיתי להיזכר בהם איך הם היו כשהיו צעירים.לא הצלחתי.שיערו המאפיר של אבי ומשקפי הקריאה של אימי שנחו בחוט על חזה הקשו על המשימה.ההורים שלי הם לגמרי לא מה שהיו פעם,אבל הם כל מה שיש לי.
"יותר מזה" הוספתי והנחתי את הכוס הריקה מול אימי,שמיהרה למלא אותה עד הסוף "אני לא רוצה לשמוע על גברים בכלל בזמן הקרוב-הווה אומר עשר השנים הקרובות.אני רוצה להתמקד לגמרי בקריירה שלי.
אומנם אני נשמעת כמו גיבורת טלנובלה צולעת,אבל אני רוצה עכשיו להגשים את החיים שלי.להתקבל למשטרה,לתפוס מניאקים,לגרום להם לשלם.לפעמים להכאיב להם.
ברגע שאני אתקבל לעבודה אני מקווה שגם לא יהיה לי זמן לרומנים-כי כוח ורצון אליהם-בטוח לא יהיו לי.
לחיי הרווקות!"
הוריי הביטו בי כאילו העדיפו שאבקש מהם לקפוץ מראש מגדל אייפל מאשר להסכים איתי להתנזרות מגברים.
"גם ככה כל הגברים הם זבל" המשכתי לשכנע את עצמי,מגבשת את התוכנית בראשי היטב "ואין לי עניין באיסוף אשפה.אני עם גברים סיימתי".
הייתי מודעת לכך שבד"כ כשגיבורת טלנובלה יוצאת בהכרזה כזאת,הדבר שקורה מיד לאחר מכן הוא שהיא פוגשת בגבר חלומותיה-המושלם שבגברים,רוכב על סוס לבן ואח"כ גם מתברר כנסיך.
מאז ומעולם תיעבתי טלנובלות ולא הייתה לי שום כוונה לקחת חלק באחת.אני לא אכנע לשום קריצה,שום חיוך ושום משפט התחלה סתמי.
יש כמה רוצחים שם בחוץ שמחכים להיתפס,ובגלל זה אני צריכה להקדיש את חיי לעבודה בלבד.
"זה אומר שאת באה לאנגליה?" שאלה אימי בתקווה גלויה,דוחפת לפני עוד כוס של משקה
"איך ידעת?" שאלתי בתימהון למרות שהרגשתי שהייתי דיי שקופה.
"כבר אין לך באמת סיבה להישאר,נכון?" היא חייכה בעידוד.כעת זה נראה כאילו ההחלטה שלי לפרק את טום מכות במטבח ביתנו הייתה החלטה הגיונית.היא לקחה את ידי בידה ולחצה אותה.
"אני כ"כ שמחה.אין לך מושג כמה אני מאושרת שאת באה.זה משנה המון"
שמחתי שלפחות דבר טוב אחד קרה,למרות שגם בסוג הטוב הזה נטתי לפקפק.
שלפתי את מפתחות הדירה מהכיס האחורי במכנסיי ובתנועה מיומנת הכנסתי את המפתח לחריץ ופתחתי את הדלת.הריח המוכר של דירתי קידם אותי בברכה בשעה שנזרקתי באפיסת כוחות על המיטה המבולגנת שהשארתי מאחוריי.התחלתי לזמזם שיר שהזכיר נשכחות ולא הספקתי להגיע לחצי הפזמון לפני שנשמעה דפיקה חזקה בדלת.
"לכו מפה!" צעקתי בבוטות וניסיתי להיזכר באיזה שורה בשיר נעצרתי.
הדפיקה בדלת חזרה בשנית,תקיפה יותר.
"גברת מויאל,כאן משטרת ברלין,פתחי את הדלת!"
הדפיקה הפעם נשמעה כאילו מישהו בצד השני מנסה לעקור את הדלת מצירה.קפצתי ממקומי.
מה לעזאזל המשטרה רוצה ממני?.התחלתי לחשוב שאולי מדובר בטופס הבקשה להתקבל ליחידה שהגשתי לפני כחודש,אבל אז פסלתי את האפשרות הזאת.המשטרה לא מגיעה לבית של מועסקים פוטנציאלים רק כדי לדון איתם בתנאי העסקתם.אין סיכוי שבזה מדובר.
ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה.מולי עמד שוטר במדים כחולים של משטרת גרמניה,הבעתו שידרה קשיחות תהומית וידו הייתה מונחת על האקדח שבנרתיקו,רק כדי להזכיר לי מי בעמדת הכוח כאן.הוא אמר "את עצורה לחקירה" בפשטות ופסע אל תוך דירתי תוך שהוא סוגר אחריו את הדלת.
כל שאני יכולה לחשוב עליו בנוגע לסיפור הוא שהרעיון יותר מדי טוב ואני פשוט מקווה לא להרוס אותו.
אם הייתי יכולה הייתי נותנת למישהו אחר להעלות את הרעיון לכתב,לספר את הסיפור,לעשות את זה טוב,מושלם.
אני פשוט חושבת שהמשימה קצת גדולה עליי,
אבל אינלי ממש ברירה ואני מקווה שאצליח.
אגב-מה אתן חושבות על הדמות הראשית?
לי זה מרגיש ממש מוזר לכתוב על טיפוס כזה,רחוק ממני בהרבה תחומים.אבל אני מוצאת את זה כיף למדי,לכן הדמות הזאת תלך ותהיה בלתי צפויה יותר ויותר מפרק לפרק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amelia jean