"זה פשוט מאוד לחבר אחד ועוד אחד" המשיך עוזי "חוץ משלושתכם,רק תלמידה אחת הייתה חסרה בקריאת הנוכחות.תלמידה שהגופה שלה מובלת ברגע זה אל בית החולים"
מרוב ההלם ניר שכחה איך בוכים.תלמידה?
"זאת מאי עזרא מכתה י'" הנחית לבסוף עוזי את המהולמה הסופית וניר רצתה לשנוא אותו בשל המילים שיצאו מפיו."מאי מתה".
ניר פתחה את פיה וסגרה אותו שוב מבלי ששום מילה תצא ממנו.היא הביטה על דני בהיסוס,כאילו לוודא שהיא שמעה טוב.דני נראה מבוהל וניר זיהתה זיק של חוסר ודאות בעיניו.
"אתה לא מדבר לעניין" הוא אמר לפתע וניר קיוותה שהוא יודע משהו שהיא לא יודעת.הוא יודע שמאי חיה וזה לא הגיוני,בטח זה המצב."אולי מאי נעדרת מכל סיבה אחרת,זה לא מחייב שהיא זאת שמתה.אל תשכח שבבית הספר הזה יש לא רק תלמידים"
"מורים" השלימה ניר בקול שקט.איך היא לא חשבה על זה?
"אה,רוב המורים פה" אמר עוזי בהיסח הדעת והביט סביבו "לא שזה עושה את המצב איכשהו שונה"
"זה עושה" אמר דני בקול חד "או שזאת היא או שזאת לא היא"
"ואז זה אחד המורים..." השלים עוזי בקול לא-מרוצה "אז זה הופך את זה ליותר טוב?"
"לא שמעת אותי אומר דבר כזה" אמר דני בפרצוף חמוץ "יש לך הוכחה יותר וודאית שמדובר דווקא בה?"
"בטח" אמר עוזי וניר כבר החלה לבכות."יש שתי עדות ראייה מהכתה שלה"
ניר לא הייתה בטוחה אם עוזי אמר משהו אחרי דבריו אלה.היא כבר החלה לבכות ולא שמה לב לשום דבר שהתרחש סביבה.היא בקושי הרגישה את דני מצמיד אותה בעדינות אליו,כך שהיא התייפחה אל חזהו והרטיבה את חולצתו.
"ניר,עדיין מוקדם לבכות" ניסה דני להגיד,אך ניר הייתה קבורה באבל שלה.היא לא באמת חשבה שיש סיכוי שמאי עוד בחיים.לא אחרי כל הדרמתיות של כולם כל הערב.
היא הרימה בעדינות את ראשה והוציאה ממחטת נייר מכיסה כדי לקנח את אפה ולנגב את עיניה,שזרם הדמעות בהן התחדש שוב ושוב,כך שלנגב אותן היה לשווא.
"למה...? למה היא? איך?" היא בקושי הוציאה את המילים מפיה,ומדי פעם הציצה סביבה בתקווה נואשת לראות את מאי,אולי בכל זאת זה לא נכון.
"אני לא בטוח" השיב עוזי באנחת כאב "אני לא רוצה להגיד סתם"
"אבל יש סיבה שהם כינסו את כל התלמידים כאן במהירות בזק.יש להם חשודים?" שאל דני
"בתור מה אתה שואל אותי?" משך עוזי בכתפיו "אנ' ב'מת לא יודע,אחי"
"היי דן,אתה פה." אריאל ניגש אליהם,חיפף תלמידה שישבה בכיסא לפניהם ותפס את מקומה "קצת דאגתי מקודם כשלא ראיתי אותך" הוא הודה "חשבתי שאתה מסובך בזה איכשהו.אתה לא,נכון?"
"אני לא" אישר דני "בכל מקרה,אני מקווה שלא.הם גם מסוגלים לתפור עלינו משהו רק בגלל שאיחרנו"
"אני לא בטוח שיש מה לתפור,זאת הייתה התאבדות" אמר אריאל בכובד ראש "ואת האשמה היחידה הם לא יכולים להעניש מפני שהיא כבר מתה"
ניר השתנקה "התאבדות? על מה אתה מדבר?"
ניר ניסתה לדמיין לעצמה עשרות תסריטי רצח שונים,וכל אחד מהם נראה הרבה יותר הגיוני מאפשרות של התאבדות.
"מאי בחיים לא תעשה את זה,היא לא הבנאדם"
"כן,זה מה שכולם אומרים עד שמוצאים גופה בוקר אחד" התערב עוזי "כמו עם הית' לדג'ר"
"הית' לדג'ר לא התאבד" אמר אריאל כאילו הרעיון מגוחך מיסודו "הוא מת בגלל הרעלה של תרופות שונות.תפסיק להמציא"
עוזי משך בכתפיו,קם ממקומו ועבר לשבת בפינה אחרת באולם.ניר הביטה עליו כאילו הוא התקווה האחרונה שלה שיכולה לספר לה עוד על מאי.במחשבה שניה,אריאל היה כמו איש מחתרת בבית ספר,היו סיכויים שהוא יודע יותר.
"כמובן שכלום עוד לא וודאי" המשיך אריאל "המשטרה תפתח בחקירה ורק אז נוכל לדעת את סיבת המוות הוודאי.לפי איך שזה נראה כעת,זאת הייתה התאבדות"
ניר סירבה להאמין לזה.סירבה לחשוב שמאי היא לא בין החיים יותר.סירבה לחשוב שיותר לא תראה איתה,תדבר איתה,תצחק איתה.היא סירבה לבכות אך בכל זאת הדמעות פרצו ממנה בזרם בלתי נשלט.
אחרי כמעט שעה שהחזיקו אותם באולם,כשכמה מורים מתחלפים ביניהם מדי כמה דקות לספר להם כמה סיפורים עם מוסר השכל,ניר כבר התייצבה מבחינת בכי,אך פנייה היו אדומות ועינייה נפוחות.היא ידעה שהיא נראית זוועה,ולא היה אכפת לה.
באחד השלבים היא ראתה את ירון צועד לכיוונם עד שעמד מולם ופנה אליה "שי,אני צריך אותך במשרדי כרגע"
"למה?" התעניין דני
"אני לא חושב שזאת מחובתי לענות לך על זה" השיב ירון בקול תקיף ונתן בו מבט קר
"ואני חושב שזאת מחובתי לדעת מה אתה רוצה ממנה כשכולם מתכנסים פה.זה לא עוד אחד מהטריקים המלוכלכים האלה של-"
"דני,זה בסדר" אמרה ניר בקול שקט ולחצה את ידו לסימן חיובי.בשלב זה היא הרגישה שדני יכול יותר לקלקל מאשר לעזור.היא העדיפה שלא יתערב.
ירון החל ללכת אל דלת היציאה כשדני אחז בחוזקה בידה של ניר,כך שהיא התעכבה מספר שניות יותר מן הדרוש.היא השיגה את ירון בהליכה מהירה.
ירון יצא מהאולם כשהוא מניד בראשו קלות כלפי המורים ששמרו על דלת היציאה.הם הלכו בשקט אל משרדו,דרך מסדרונות בית הספר השקטים בצורה מאיימת.
הוא פתח את דלת משרדו וסימן לניר להכנס.ניר נכנסה והתיישבה בהססנות באחד הכסאות.ליבה בישר לה רעות.
"את יודעת שאני לא אוהב ללכת סחור-סחור,לכן אני אגש ישירות לעניין" פתח ירון כשהוא תופס את מקומו מולה.לרגע הוא נראה לניר כמי שהזדקן בעשר שנים תוך רגע אחד.
"אני צריך את עזרתך,אבל אני לא ממש יכול לספר לך במה מדובר.אני צריך שתבטחי בי"
ניר הרימה גבה משתוממת."ולמה אני מבין כולם?"
"כי אני לא מוצא בשלב זה מישהו אחר שאני יכול לסמוך עליו כמו שאני יכול לסמוך עלייך" הודה ירון "וחוץ מזה,אני חש שאת חייבת לי טובה".ניר נעה במושבה בחוסר נוחות.מה שנכון-נכון.היא הייתה צריכה לדעת שביום מן הימים ירון ירצה לגבות את מה שמגיע לו.
"בסדר" היא נאנחה בחוסר ברירה "במה העניין?"
ירון חייך חיוך קלוש "אני הולך לקרוא לחברייך לכתה מאור ודני ולהעניש את שלושתכם בשל הסיבה שהעזתם להימצא מחוץ לאולם בשעה קריטית זאת.לא אכפת לי מה היו הסיבות שלכם,מגיע לכם עונש על כך" ניר הרגישה איך ליבה נצבט "אני אתן לשרת,בוריס,להעביד אתכם בכל מה שיחפוץ במשך יום שלם,וכאן מגיע התפקיד שלך.כל מה שעלייך לעשות הוא לדאוג להישאר בחברת מאור ודני ולא להשאיר אותם לבד,לא משנה מה קורה"
ניר הריחה משהו מסריח.הכל נשמע לה חשוד ולא ברור.שפתה התעקלה "אתה חושד בבוריס?"
"לא שמעת אותי אומר את זה" הוא ענה בקול קודר והתרומם מכיסאו "זכרי,שום מילה על זה לבחורים.הישארי כאן,אני הולך לקרוא להם"
ניר חיכתה בסבלנות לירון עד שיחזור,כשמוחה הופך את כל האפשרויות והמצבים הלוך וחזור.איך ירון קשור להכל? מה הקשר לבוריס? למה להעניש אותם?
לעזאזל,חשבתי שהוא טוב.היא קיללה לעצמה.איך היא תמיד נופלת בפח בגלל שהיא סומכת על האנשים הלא נכונים.
ירון חזר כעבור מספר דקות והכניס את מאור ודני אל המשרד.הם התיישבו לצד ניר מבולבלים,אך לא אמרו מילה.
"ובכן,אדונים צעירים וגברת" פתח ירון והתרווח בכיסאו "אני מניח שזה הזמן והמקום להסביר לי מה עשיתם מחוץ לאולם אחרי העוצר"
"כבר דיברנו על זה עם יגאל" נאנח מאור וסיפר שוב בקצרה מה קרה."זה הכל"
"זה פשוט..." פתח ירון ולרגע הוא נראה כמי ששוקל את מילותיו בקפדנות "ובכן,זה לא נראה טוב,זה הכל.מצאתם להיות מחוץ לאולם בזמן כ"כ קריטי.תלמידה נרצחה כאן.זה שלא יכולתם להגיע לאולם תוך חמש דקות אחרי הקריאה,וזה לא משנה מה עשיתם,מביא אתכם להיות החשודים העיקריים"
"היי!" קרא דני בזעם וקם ממקומו "למי קראת חשודים? אם אתה רוצה,יש עדים שיגידו שהם ראו אותנו יורדים למרתפים.יש את הפאקינג מצלמות המטומטמות שלכם שמצלמות כל חור פה.אל תבוא ותטיח בנו האשמות כשאין לך כל ראיות" הוא חזר באיטיות לשבת בכיסאו,מתנשם בכבדות מזעם.
"כל שאני מנסה לומר הוא" אמר ירון ברוגע מעושה ושילב את אצבעותיו זו בזו "זה רק שאני מנסה לעזור לכם.לכן" הוא הדגיש את המילה ובחן אותם שיש לו את תשומת ליבם המלאה "אני אעניש אתכם עונש קל רק בשל העובדה שלא עמדתם באחד החוקים הכי חשובים בבית הספר,אני אפתור אתכם מכל החקירות של המשטרה,אני לא חושב שיהיה כל צורך בהן."
"מה אתה רוצה?" ירה דני "אני מבין שאתה מת על כל הקטע הזה,להעניש.זה עושה לך טוב"
"דני" פלטה ניר בשקט והניחה את ידה על ברכו.דני נרגע מעט והתיישר בכיסאו.
"מחר תצטרפו ליום עבודה שלם עם בוריס.תעשו כל דבר שהוא ידרוש מכם לעשות.אני לא רוצה לשמוע שום תלונות,לא בהתחשב בעובדה שאני מוציא אתכם מזה בשקט בעור שיניכם.אני ברור?"
"כשמש" ענה דני בקול וקם "לחזור לאולם?" הוא שאל כשניר ומאור התרוממו בשקט ממקומם
"לא יהיה בזה צורך" השיב ירון ושלושתם מיהרו לעזוב את משרדו.
הם החלו לעשות את דרכם בשקט אל המעונות,וניר שמה לב שדני ממשיך ללוות אותה לחדרה,אחרי שחלפו על פני הנקודה בה תמיד היו נפרדים.
ניר עצרה "דני,אם ירון-"
-"שילך לעזאזל ירון" אמר דני,תפס בידה והמשיך ללכת "את חושבת שאני אשלח אותך ללכת לבד כשייתכן שמסתובב פה רוצח?"
"זה רק עד החדר..." היא מלמלה אך דני בכלל לא הקשיב.הם הגיעו לחדרה וניר נפרדה מהם ב"לילה טוב"
"אני לא רוצה שתחשבי על זה יותר מדי" אמר דני ונשק על מצחה "הכל עוד מעורפל,אנחנו אפילו לא יודעים מה באמת קרה"
"בסדר" מלמלה ניר למרות שהיא הרגישה שזה רחוק מלהיות בסדר,ויקח לה הרבה זמן לחזור באמת להיות בסדר.היא רק רצתה לשכב לישון ולהתעורר בבוקר כדי לגלות שהכל היה חלום.
היא נכנסה לחדרה ותוך שבריר שנייה כרמל כבר הייתה כרוכה סביב צווארה "אלוהים!! דאגתי לך!" היא התנשפה "איפה היית?!"
"אה,זה סתם" ענתה ניר בעייפות והשתחררה בעדינות מהחיבוק "עונש בגלל שאיחרנו לאולם אחרי העוצר"
"למה באמת איחרתם? ניסיתי להשיג אותך בפלאפון אבל לא הייתה תשובה" היא זרקה את עצמה על מיטתה.ניר שמעה זרם של מים והבינה שימית במקלחת.
"דני אה...הוא לקח אותי למרתפים..." ענתה ניר ונשמעה כאילו היא לא רוצה לפרט יותר.כרמל בכל זאת מצאה את העוז לשאול "בשביל מה?"
"זה...סתם..." מלמלה ניר במבוכה "כלום"
היא החליפה מבט קטן עם כרמל,שהבינה במה מדובר.היא הסמיקה מיידית "אה,אוקיי.סורי,לא התכוונתי לחקור"
ניר חייכה חיוך קלוש ונשכבה במיטתה.אחרי שימית פינתה את האמבטיה היא ציחצחה את שיניה,החליפה בגדים ועלתה על מיטתה.לקח לה הרבה זמן להירדם,וכשזה סופסוף קרה,היא חלמה סיוטים על מאי.היה שם הרבה דם ואיברים קטועים והיא התעוררה לא פעם.
כשקמה בבוקר,מזיעה קלות היא חשבה שאולי בכל זאת אמש לא התקיים בכלל.היא נכנסה לאמבטיה ונעמדה תחת הדוש כשהזיכרונות של הלילה הקודם הזדחלו אט-אט אל ראשה והכל חזר אליה.
אחרי דקות ארוכות,היא סגרה את זרם המים,התלבשה ויצאה אל משרדו של בוריס.לקח לה מספר דקות למצוא אותו,ממוקם כמעט באקראי בין שתי כיתות לימוד שהיו בתהליך ממושך של שיפוצים.היא נקשה על דלת משרדו אך שום קול לא בקע ממנו.היא חיכתה מספר דקות,ואז קול הקפיץ אותה מאחוריה "אז את הפרחחית" אמר בוריס במבטא רוסי כבד.
ניר חזרה בבת אחת אל שיעורי היסטוריה בהם למדו על הקומוניסטים,סאלין ואמא רוסיה.צבט לה בלב כשהיא נזכרה בשיעורי הבית שהכינה בנושא עם עוז,שהיה לו את המנהג המגונה באותם ימים להקריא הכל במבטא רוסי.
"סליחה?" היא חזרה לעצמה אחרי מספר שניות.בוריס כבר הספיק לפתוח את דלת משרדו ולהזמין אותה פנימה.
"פשוט כנסי כבר,בלאט" קילל בוריס במורת רוח והפנה את גבו אליה.ניר חשבה שהמקום הזה ראוי להיקרא בכל שם אחר מאשר 'משרד'.אבל מצד שני,אפילו מזבלה הייתה מתקוממת אם היו מכנים את המקום הזה כך.
המשרד של בוריס היה מלא בכל זבל אפשרי בכל פינה אליה הביטה.היה שם הכל-החל מסמרטוטים,רהיטים שבורים,מסמכים לא ברורים וכלה בחפצים מוחרמים,מאווררים ישנים,ואוסף מרשים של מקלות מגבים.
ולחשוב שאחרי הכל הוא אב השרתים.הו,האירוניה.
ניר חיכתה בסבלנות כשבוריס פנה אל עיסוקיו.היא עמדה בדממה ולא הוציאה מילה מפיה,כעבור מספר דקות דני ומאור נכנסו אל המשרד,דני ברך אותה בבוקר טוב וכרך את זרועו סביב כתפה.מאור קרץ אליה וניר ידעה שהוא מנסה להשרות אווירה של 'הכל בסדר' למרות שהוא יודע שהמצב רחוק מלהיות כזה.
בוריס התעלם מדני ומאור התעלמות נחרצת כשהם נכנסו אל משרדו,אבל כשהסתובב היו בידיו שלושה מגבים לשלושתם,והוא מסר אותם להם.
"אני לא מאמין שאני באמת עושה את זה" מלמל דני בשאט נפש כשלקח מידיו של בוריס את המגב
"אז כדאי שתאמין פרזיט" ענה בוריס בעוקצנות "עוד ילד יפה-ירושלים שלא יודע איך מחזיקים מגב"
"זה לא ילד-טוב?" שאל מאור וניר רצתה לדרוך לו על הרגל.לא מספיק שהם כבר קיבלו עונש,עושה רושם שהם רוצים להחמיר את המצב.
"מה ילד טוב?" שאל בוריס בבלבול
"אתה יודע," אמר מאור כאילו בוריס הוא קשה תפיסה,מה שהיה באמת נכון, "זה ילד טוב ירושלים,לא ילד יפה"
"אהההחחח בלאט!" קילל בוריס "זוזו,זוזו לעבודה קיבינימט!"
והוא הצעיד אותם את הגג,מקום שניר מעולם לא הייתה בו אבל למדה להכיר מקרוב במשך שלושת השעות שניקו אותו.כל מהלך הזמן הזה בוריס עמד ופיקח מעליהם,ומדי פעם היה נעלם וחוזר כשדלי עם מים נקיים בידיו.
בצהריים הוא הוריד אותם למרתפים והם נאלצו למיין ערמות ענקיות של דברים שניר בכלל לא הבינה איך הגיעו אל בית הספר.היא חשדה שהמבנה היה ישן מלכתחילה ושיפצו אותו באופן חפיף למדי,כך שכל הזבל נשאר קבור במרתפים מבלי שאף אחד יפנה אותו.
קומת המרתפים הייתה מסקרנת למדי בעיניי ניר.היו שם חדרים באופן שלא פחת מהקומות העליונות.עולם ומלואו מתחת לאדמה.
אחרי הצהריים,אחרי שחזרו מהפסקה קצרה בקפיטריה,בוריס הכניס אותם לחדרים נפרדים בסמוך זה לזה כדי שיתפצלו ויעבדו יותר.
ניר החלה לשבת על ערמת כיסאות שדרשו הרכבה מחדש-לא משהו שהיה קשה במיוחד לעשות-היו לידה מברג וקופסא של ברגים וניר הסתדרה עם הכל דיי יפה.
למרות שהיא ניסתה נואשות להתרכז רק בעבודה,המחשבות אודות מאי עלו וחזרו בכל פעם מחדש.ובבת אחת ניר נזכרה בהבטחה שנתנה לירון ונחרדה.היא קפצה ממקומה כמוכת חשמל וניגשה אל הדלת.הדלת הייתה סגורה למרות שניר לא זכרה שסגרה אותה אחריה,היא סובבה את הידית וגילתה שהיא נעולה.ניר ניסתה למשוך בידית בפראות עוד מספר פעמים עד שההכרה המפחידה עלתה בה.
היא נעולה.היא נעולה בחדר ולא היא זאת שנעלה את עצמה.
היא התיישבה באיימה על הרצפה בסמוך לדלת ואז הכל היכה בה.
זה היכה בה מהר יותר משהיא הייתה מוכנה והיא לרגע קיבלה סחרחורת.
איך היא לא עלתה על זה מוקדם יותר? איך היא נתנה לו להוליך את כולם שולל? להוליך אותה שולל?.היא הרגישה כל כך טיפשה לפתע.
הכל נתחוור לה בדיוק מפחיד ובפשטות טהורה-ירון היה אחראי להכל.יותר מסביר להניח שהוא גם זה שהרג את מאי.הוא שכנע את ניר להשתתף בתוכנית הקטנה והמסוכנת שלו והוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה.ועכשיו היא נעולה לבדה בחדר מבלי יכולת לצאת.מבלי יכולת להזהיר את דני ומאור.
ואז תקף אותה גל של חרדה.
דני ומאור.
הוא בטח רוצח אותם ברגעים אלה ממש.
ומייד אחר כך הוא יבוא לרצוח אותה.
ואף אחד מעולם לא יידע מה קרה.יכול להיות שאפילו לעולם לא ימצאו את הגופות שלהם.
ניר נכנסה להתקף פאניקה שכמוהו לא ידעה בחייה.
כך מרגישים כל כך קרוב למוות? הרגשה של חוסר אונים,של כעס ותסכול על העולם?
לרגשות אלה התלווה גם הפחד מפני מה שיקרה לדני ומאור.
עדיין,עם כל הזעם על ירון דבר אחד לא הסתדר לה.
הדבר היחיד שירון ביקש ממנה היה לא לעזוב את דני ומאור לרגע.זה קצת לא מסתדר עם התאוריה שלה,כי אם היא לא הייתה עוזבת אותם סביר להניח שכלום מזה לא היה קורה.
היא הניחה את המחשבה הזאת בצד,חושבת שזאת הייתה תכוניתו מלכתחילה וכנראה הוא סמך על כך שהיא תשכח מבקשתו.
היא החלה להלום בדלת בחוזקה ולקרוא לבוריס.בפעם האחרונה שראתה אותו זה היה לפני כשעה,שהוא הכניס אותה לחדר ואמר שהוא עולה למשרדו להמשיך בעיסוקיו ויירד בקרוב לבדוק אם היה סיימה עם עבודתה.היא קיוותה שהוא יחזור כבר,יחזור לפני שירון יספיק לעשות משהו לדני ומאור.
"בוריס!! בוווווווריייייססס!" צעקה ניר בהיסטריה והלמה על הדלת בכל הכוח."דנייייי! מאוורררר!"
כלום.
היא הצמידה את אוזנה אל הדלת ולא שמעה שום קול מעברו.
היא המשיכה לדפוק חזק ולקרוא בשמות כולם.היא ידעה שעוד מעט ייגמר לה הכוח והיא תשב כמו שבר כלי ותבכה על מר גורלה עד שירון יבוא לרצוח אותה.
היא התכוננה לחדש את הדפיקות רק שאז צליל חד פילח את האוויר.
צליל שניר מעולם לא שמעה קודם לכן במציאות אבל לא היה ניתן לטעות בו כי לא היה דומה לו.
יריית אקדח.
מצחיק שהסיפור קיבל תפנית חדה מ'רומן נעורים' למותחן.
אבל נו,שיהיה.אני דווקא רואה בזה שינוי מבורך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amelia jean