ה-מ-ש-ך.
עיניי חשכו למראה מה שהתגלה מולי בשירותים,והחלק הכי גרוע בכל זה היה שידעתי בדיוק על מה אני מסתכלת וידעתי שזאת המציאות החיה.
2.
מצאתי את טום עסוק במיוחד בנשיקה לוהטת עם בחורה ברונטית יפה.לפי איך שהמצב ביניהם היה נראה,היה קשה לי להאמין שזאת הפעם הראשונה שלהם.
"חתיכת מנוול!" צרחתי וקפצתי עליו עם אגרופים והתחלתי להכות אותו.ואז גם לבעוט בו.
אם היה דבר שבו לא היו לי מתחרים מבנות מיני-היה זה המכות.
כבוגרת בית ספר לשוטרים וסתם חובבת פרועה של אומנויות לחימה,העברתי את מיטב שנותיי בלימוד ג'ודו וטאקוונדו.ואפשר היה להגיד שגם הייתי דיי טובה בהם.טום היה יכול להעיד על כך בכל הסימנים הכחולים שיפרחו לו על הגוף תוך כמה שעות.
המשכתי להרביץ לו אף על פי שהייתי קצת מסוחררת מהאלכוהול.שימחה אותי המחשבה שמחר בבוקר הוא בקושי יצליח לזחול מהמיטה,שלא לדבר על לעמוד על הרגליים.
"שלי?" טום ניסה להדוף אותי ממנו.
לקחתי לי שתי שניות הפסקה כדי להביט בו וגיליתי שכל אזור הפה שלו והצוואר מרוחים באודם.העפתי לו סטירה חזקה לפנים מבלי לחשוב פעמיים.
"היי היי,תרגעי!" הוא קרא ועמד לתפוס בשתי ידי ולהצמיד אותי לקיר,כדי לרסן אותי,אבל ראיתי בדיוק מה הולך להיות במהלך שלו,אז לפני שהוא הספיק לזוז בעטתי בו בכל הכוח במקום הרגיש שלו.הוא התקפל על הרצפה והתחיל לקלל.לא נשארתי לשמוע את כל המילים המלוכלכות שיצאו לו מהפה,במקום זה יצאתי בריצה מהשירותים ואז מהבית ונכנסתי לאוטו של אמילי.
עכשיו בנוסף להיותי מסטולית,הייתי גם שבורת לב.
"מה קרה?" שאלה אמילי "איפה טום?"
"טום יבוא אחר כך" עניתי בקול יבש.הזכרת השם שלו בלבד העלתה בי רצון עז להקיא "ואני מקווה שבכרכרת מתים"
אמילי נתנה בי מבט חד בשעה שיצאה בצורה חלקה מהחנייה.
"מה קרה שם?" היא שאלה בזהירות,מניחה יד תומכת על ברכי.
"אני לא רוצה לדבר על זה" עניתי "באמת שלא.אני מצטערת.קחי אותי הביתה"
אמילי נתנה בי פרצוף כזה כאילו הדבר האחרון שרצתה היה לוותר על הרכילות ולהניח לי לנפשי,אבל היא לא אמרה כלום,שילבה הילוך והסיעה אותי לביתי.
אני לא בדיוק זוכרת איך הצלחתי לעלות הביתה ולהכנס בחתיכה אחת למיטה,אבל מסתבר שאיכשהו הצלחתי.לא שזה שינה משהו עכשיו,הייתי במצב רוח כל כך דכאוני עד שלא הייתי מתנגדת למחשבה על עצמי מוטלת חסרת רוח חיים בחדר המדרגות.לצערי-או למזלי-תלוי איך מסתכלים על זה-קמתי בריאה ושלמה בבוקר כשהדבר היחיד השבור אצלי היה הלב.
שקועה על מעל הראש ברחמים עצמיים,זרקתי את השמיכה ממני והלאה וניגשתי שוב לחלון. "שילך לעזאזל,טום" קיללתי את השמשה ובעטתי בכל הכוח בשידה שניצבה לידי.היא לא נשארה חייבת ובישרה לי שאם אמשיך לבעוט בה כנראה שהלב כבר לא יהיה האיבר היחיד השבור אצלי בגוף.
איגרפתי את ידיי והצטערתי על כך שלא קניתי שק איגרוף לדירה.הוא היה מציאה והייתי יכולה למצוא לו שימוש.למשל ברגע הזה בדיוק.יכולתי לדמיין את פניו של טום על השק ולהכות אותו עד שלא ישאר לי כוח לנשום.
בעודי עומדת ומהרהרת על השק הטלפון בבית צלצל אבל לא זזתי ממקומי."שיתפוצץ העולם" חשבתי באותו רגע ואפילו לא הפנתי את מבטי.התעלמתי מהצלצול והמשכתי לנעוץ מבטים בעוברים והשבים ברחוב למטה.
הטלפון השמיע צליל מוכר וידעתי שאני הולכת לשמוע אחריו הודעה.
"היי שלי" קראה אמילי בקול מודאג "אני יודעת שאת שם,ואת מרגישה חרא מכדי להתמודד עם כל זה.אבל אני רוצה שתדעי שאני כאן-לכל דבר שתצטרכי.ביי"
היא ניתקה וידעתי שהייתי שמחה עכשיו להצטנף בין זרועותיה ולבכות בחיקה.אבל זה לא הולך לקרות.אני לא אתן לאף אחד לחדור את חומת ההגנה שלי.לפחות לא בימים הקרובים.אני אשאר כך מספר ימים בדירה-עלובה ומורעבת ובסופם אחליט מה לעשות-להקים את עצמי ולהמשיך בחיים או להמשיך עם הרחמים העצמיים ולשקוע עמוק יותר ויותר במרה שחורה.
ידעתי שהאפשרות השניה יותר קורצת לי,אבל מצד שני חשבתי שלטום לא מגיע התענוג שאהרוס את חיי בגלל הטמטום שלו.הדרך הכי טובה שלי להכאיב לו היא להיות הבנאדם הכי מאושר בעולם.ואולי גם למצוא בעל סופר-עשיר.שיתפוצץ לטום הלב.
הרגשתי איך השפעת האלכוהול עדיין לא התנדפה,אבל הייתי ברובי כבר בארץ השפיות ולאט לאט חדרה להכרתי ההבנה שהחיים החדשים שלי מחכים ממש מעבר לפינה.
אתמול,כמה שעות לפני המסיבה שהרסה לי את החיים,קפצתי לבקר בבית של ההורים כי הייתה להם שיחה חשובה לנהל איתי.הרעיון שהם סיפרו לי עליו היה נראה לי דבילי בזמנו,אבל עכשיו הוא היה קרש ההצלה שלי.מדהים איך דברים יכולים להשתנות תוך 24 שעות.
"אנחנו יודעים שגרמניה היא הבית מבחינתך" פתח אבי והושיט לי קערית עם העוגיות האהובות עליי.ידעתי שמה שהוא לא הולך להגיד,הולך להיות רציני כי אבי תמיד משחד אותי עם העוגיות האלה לפני שהוא מנחית עליי מהלומה.
"את כאן מאז שאת זוכרת את עצמך,וזה בסדר אם תרגישי שאת לא מוכנה להיפרד".
תהיתי לאן הוא חותר אבל לא רציתי לדחוק בו.אני הרבה דברים-חוצפנית,מרדנית ורעת מזג-אבל להורים שלי אני תמיד רוחשת כבוד,הורים יש לי רק 2.
"החברה בה אני עובד הציעה לי עבודה באנגליה.עם קידום ותנאים טובים..." הוא התמהמה מעט כדי לבחון את הבעת פניי ובו בזמן תפס בידיה של אימי והחזיק אותן בין ידיו.הבנתי מה הם החליטו בסופו של דבר.
"אני ואמא חשבנו על זה לא מעט ולדעתנו זה רעיון לא רע.אנחנו תוך חודש נעבור לגור בלונדון".
אמנם לא ראיתי את זה מגיע,אבל היה קשה לי לזייף הפתעה.אני בנאדם שלא מופתע בקלות בכלל,בסדר גודל כזה שאם סופר מריו יצנח מהשמיים וינחת לידי,אני אסתכל עליו בהבעה ריקה ואגיד באדישות "זה כל מה שיש לך?".
"אהה" עניתי במתינות "ומה עם פול ואן?"
פול הוא אחי הקטן בן ה-17 ואן היא הקטנה במשפחה,בת 12.ידעתי את התשובה לשאלה,אבל בכל זאת הייתי חייבת לשאול.
"הם כבר יודעים שאנחנו עוברים ושאין להם ממש ברירה" אמרה אמא "אן ממש התלהבה וכבר יומיים שלמים היא רק צועקת ברחבי הבית משהו בנוגע ללפגוש את מקפליי. פול...פול קצת יותר קשה עם עניין העזיבה"
קצת יותר קשה הרהרתי.הוא בטח עושה להם את המוות.
"...ואתם מספרים לי את כל זה,כי...?"
"כי את כבר ילדה גדולה וההחלטה אם לבוא או להישאר תלויה בידיך." אמר אבא "את בת 22,גרה לבדך,סיימת תואר ראשון ובית ספר לשוטרים.את בתחילת הקריירה שלך ואנחנו לא נעמוד בדרכך אם תבחרי להישאר.אנחנו נבין לגמרי"
"אתם כל המשפחה שיש לי כאן" אמרתי בקול שקט ונזכרתי באותו יום לפני כ"כ הרבה שנים.תקופת חיים שלמה,בו אבי ואמי ניהלו איתי את אותה שיחה והייתי בסה"כ בת 6.
הבנתי כל מה שהם רצו להגיד וזה לא היה נראה כ"כ נורא בזמנו.לעזוב את ישראל ולעבור לגור בגרמניה-כמעט כאילו הציעו לי טיול לעיר הסמוכה.
לא ממש יכולתי לעכל את הפרידה מהמשפחה ומהחברים וכשהגענו כבר לגרמניה והתחלנו בה חיים חדשים,הייתי משוכנעת שהגרמנים הם חבורה של פסיכים כי כל המילים שלהם נשמעות כמו קללות.
אחי ואחותי נולדו כאן,הרבה אחרי שאני התחלתי ללמוד בבית ספר וידעתי גרמנית יותר טוב מרוב חבריי לכיתה.
הרעיון הזה של לעזוב הכל שוב מאחור לא קרץ לי במיוחד ולמעשה אפילו הפחיד אותי.
המעבר לארץ אחרת לא היה פשוט כלל וכלל.לוקח שנים להסתגל לגמרי לשפה,לתרבות, לאנשים,לפולקלור.ואני לא הייתי בטוחה שאני רוצה בכלל.
"אתם רוצים תשובה עכשיו או שאני יכולה לחשוב על זה קצת?" שאלתי וראיתי בעיניי הוריי שהם כבר יודעים מה התשובה שלי תהיה.
"קחי לך קצת זמן לחשוב" אמר אבי בקול רך ורכן לחבק אותי "אנחנו רוצים שתדעי שנתמוך בך בכל החלטה שתקבלי"
"אני יודעת" חייכתי וקמתי ממקומי,חושבת על המסיבה הפרועה שמחכה לי בערב.
"ביי אמא,אבא" נישקתי כל אחד מהם על הלחי לפני שיצאתי מדירתם.ואז כבר נצבט לי הלב במחשבה שלא נשאר לנו הרבה זמן לבלות ביחד לפני שיעזבו ללונדון.
כעת כבר חשבתי אחרת.בעודי ממשיכה לעמוד בחלון ולספור מכוניות חולפות,הרצון לקחת הכל-שאצלי הוא ממש מועט-ולברוח הרחק מכל מה שאני מכירה בער בקרבי יותר ויותר.
טום היה רוב הסיבות שלי להישאר בגרמניה-ראיתי בו בעל ואב לילדיי,ראיתי איך אני מזדקנת איתו ונשארת מאושרת גם כעבור 40 שנות נישואים.
והחלום המתוק שלי,התקווה שראיתי כ"כ ברורה בעיניי-התפוצצה כלא הייתה.כעת רק החברים שלי הם סיבה טובה להישאר,אבל כנראה שלא מספיק טובה אם יש לי הזדמנות לפתוח דף חדש במקום חדש.
נפנתי מהחלון והתחלתי לחפש בגדים ראוים ללבישה.מצאתי ג'ינס מרופט בערימת חולצות על הכורסא וחולצת טי ירוקה על המיטה שלי.השחלתי את עצמי לתוכם במהירות שיא,נעלתי נעליים וכעבור שלוש דקות כבר הייתי בחוץ.
נראית כמו אסירה נמלטת צעדתי ברגל את כל הדרך מדירתי אל בית הוריי.לאורך כל הדרך התעלמתי בצורה כמעט על טבעית מהפלאפון הנייד שלי שלא הפסיק לצלצל.זאת הייתה אמילי,שכנראה שכפתור ה"חיוג חוזר" נתקע אצלה,מה שגרם לי לעשרות שיחות שלא נענות.בין כל השיחות מאמילי שמתי לב שקיבלתי עוד לפחות חמישה צלצולים מהמספר של טום,כשהאחרונה בהן הייתה לפני כרבע שעה.קיללתי את טום והחזרתי את הפלאפון לכיסי,חושבת על כך שבנקודה המסוימת הזאת ראוי קטע דרמטי שלי משליכה את הפלאפון בחמת מזג על עובר אורח אקראי,אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי ואמרתי שטום לא שווה את זה.
כשכבר עמדתי על מפתן דלת הוריי נוכחתי לגלות שכעסי עליו מאז אתמול לא רק שלא נרגע,אלא רק החריף.אם אתמול הייתי מוכנה להרוג אותו מכות,היום הייתי מוכנה להרוג אותו בידיים חשופות.הייתי יכולה לחנוק אותו עד שארגיש את הנשמה שלו עוזבת את הגוף.
"היי שלי!" אמי פתחה את הדלת והתנפלה עליי בחיבוק גדול.אני יודעת שכבר אז הייתי צריכה לחשוד,אבל נתתי לה למחוץ אותי לגמרי לפני שהיא שיחררה אותי והובילה אותי לסלון.
"מזל טוב!" קרא אבי שהגיח מפתח המטבח.הוא החזיק ביד כוס שמפניה וראיתי שעוד כוס אחת מונחת על השולחן הפינתי.
"מה לעזאזל קרה?" שאלתי בחשדנות,סורקת את מבטיהם המאושרים של שני הוריי.עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותם כ"כ שמחים,מסתכלים עליי במבט מלא גאווה.
"טום הרגע ביקש מאיתנו אישור לבקש את ידיך" אמרה אימא בחיוך ומיהרה לזנק עליי שוב בחיבוק אימתני "ואנחנו הסכמנו.את מתחתנת שלי,מזל טוב"
טוב,זהו לעכשיו.
אתן יודעות למה אני באמת מחכה? לפרקים האלה שייגמרו כ"כ מותח שאפילו אני לא אוכל לעמוד בציפייה.
מחכה.והם יבואו,הרגע שהעלילה תהיה מוכנה לקבל אותם.
לילה טובה וקסומה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amelia jean