היי קוראות הורסות שכמותכן!!
(ואם יש פה במקרה (או שלא במקרה) גברבר-אני אשמח אם הוא יעיר לתשומת ליבי וימנע ממני להבא לכתוב בלשון נקבה בלבד)
אז...אממ...
זה באמת קורה,הא?
אחרי שסידרתי את העניין עם העיצוב-לדעתי הוא מקסים.מה אתן חושבות?
והבטחתי לכן שברגע שזה יוסדר-פרק יעלה.אז הנה לכן.עמדתי בהבטחה.
כמו שאתן יכולות לראות שיניתי גם את שם הבלוג (stories of my life)-סבירו
וגם את הכינוי,שהוא עכשיו amelia jean- וזה בעצם כי לא היה לי רעיון אחר שלא היה תפוס.וזה שם של שיר של אחד הזמרים האהובים עליי.
...שאגב...הציטוט שכתוב למעלה הוא ממנו :)
ו...וגם מצאתי סופסוף שם לסיפור הקודם.אני יודעת שהבלוג וגם הסיפור היה מוצג כ'עד שתשקע השמש'-אבל זה היה בעיקר זמני וחיכיתי לזמן שייפול לי לראש שם נורמלי ואני אשנה אותו.לקח לזה קצת זמן,אבל השם נמצא.קראתי לסיפור 'אויב יקר שלי'-חשבתי שזה השם שיתאים הכי הרבה למה שקרה שם.
מקווה שאתן מסכימות איתי.
וזה הזמן להתחיל מהתחלה.
רק כמה דברים בנוגע לסיפור החדש:
*לא הכנתי לסיפור פוסט דמויות ואני גם לא מתכוונת להכין,אלא אם כן אחת מכן תגיד לי שהיה תשמח לזה.
*הסיפור יהיה בערך 15-20 פרקים,אבל לא באופן סופי,כי איתי אי אפשר לדעת.אמרתי על אחד הספרים שלי שאני לא מאמינה שאגיע ל70 עמודים ובסוף הגעתי ל-370.אז ככה שבאמת אי אפשר לדעת.
*אם מישהי פה התרגלה לסגנון הכתיבה שלי מהסיפור הקודם והיא מצפה שהסיפור הזה יהיה דומה,צר לי לאכזב אבל זה ההפך ממה שהולך לקרות.
הסיפור הזה יהיה יותר-דרמטי,קודר,מותח,מסתורי,מפחיד.
או ככה לפחות אני רוצה לקוות שהוא ייצא לי.
יהיו בו כמה קטעים שאני מקווה שהם ייחשבו ל'מפחידים'-ככה שמי שיש לה קיבה עדינה-שלא תגיד שלא הזהרתי מראש.
(ומצד שני-תרגעו.זה לא הולך להיות עד כדי כך מזעזע.רק בקטנה)
וזהו.אלו בעיקרון רוב הנקודות.
עוד דבר אחרון ממש חשוב-
אם מישהי\ו (סלחו לי על ההפליה,אבל עד כה לא ידוע לי על בנים שהזדהו שהם קוראים את הבלוג) יכולה לפרסם את הבלוג שלי בבלוג שלה\להמליץ או משהו בסגנון,אני אודה על כך מקרב לב.
והכל באופן הדדי,כמובן.אני אמליץ בחזרה בכיף :)
חלאס.שעת סיפור.תהנו אהובותיי :)
הבוקר שהתעוררתי אליו היה אחד הבקרים שלעולם לא אשכח.
קמתי באיטיות מהמיטה שלי,מדדה בצעדים כושלים לכיוון המטבח ומקווה שאמצא שם דבר מה שיגרום לי להתעורר.
הייתי בהאנגובר ופסעתי אל החלון להציץ בעוברים והשבים שמיהרו אל דרכם.חלקם לעבודה,חלקם לסידורים.חלקם...חלקם אולי לא ישובו הביתה בסופו של היום.
ושוב תפסתי את עצמי חושבת חשיבה פסימית ונשכתי את שפתי.
למרות שהיה משהו מעט מנחם בשמש המוכרת הזורחת בשמי ברלין שלי, היה לי קשה לקבל אותה והבטתי בה כאילו היא חדשה לי,כאילו נחתי בעולם שונה,מוזר,אותו אני מתקשה לזהות.
אני יודעת שאם היה בחיים ציון לדרמטיות אני הייתי צריכה לקבל תעודת הצטיינות,אבל מבחינתי גרמניה מעולם לא ראתה ימים גרועים יותר.וכשאני מדברת על 'גרמניה' כנראה שאני כוללת רק את עצמי.
כמעט כל שריר בגופי התחנן שארחם עליו ואצא לטיול קצר בחוץ,אבל סירבתי.ויתרתי על המשקה המעורר וחזרתי להתנוון במיטה.ואז כל מאורעות ליל אמש חזרו אלי בבת אחת.
אילו היו חוזרים לאט לאט אולי הייתי מצליחה להתמודד עם הכל,אבל התקיפה הזאת,המכה המוחצת ישר בלבי היו יותר מדי בשבילי.יותר מדי בשביל כל אחד.
עצמתי את עיניי חזק ותמונות מליל אמש החלו לחזור אלי בהבזקים מהירים,מעורבבים.לא היה קשר בין תמונה אחת לשניה.הרגשתי מסוחררת.
בעודי נזכרת באירועי הלילה הקודם יכולתי שוב לחוש את המחנק באויר,את צפיפות האנשים מסביבי,את ריח האלכוהול בבגדי מעורבב בבושם של דולצ'ה וגאבנה.
חיפשתי את דרכי בין רגליי האנשים וניסיתי להיזכר היכן אני.מוזיקה מחרישת אוזניים הלמה באוזניי,אך בכל זאת הייתי משוכנעת שאני שומעת מישהו קורא בשמי.
"שלי! היי,שלי!"
הסתובבתי סיבוב מסוחרר וכמעט נפלתי.ברגע האחרון תפס אותי בחור שעמד לידי.
"סליחה" פלטתי והתייצבתי.הבחור נתן בי מבט קר ונפנה ממני.בינתיים אמילי,חברתי, כבר עמדה לידי.
"איפה היית?" היא צעקה מבעד למוזיקה ובחנה את פניי בהבעה מודאגת "אני מחפשת אותך כבר בערך שעה!"
"באמת?" שאלתי וכיווצתי את גבותיי.רק אז הבחנתי שאני מחזיקה בקבוק בירה ביד.קירבתי אותו בתנועה אוטומטית אל פי ולגמתי לגימה גדולה.
"באמת!" קראה אמילי ונתנה לי הרצאה ארוכה שאת תוכנה מוחי היה צר מלהכיל.לפחות באותו רגע.נזכרתי שבאיזשהו שלב באותו ערב התחלתי לשתות יותר מדי עד שכמעט ושכחתי היכן אני נמצאת,ואז זחלתי את מאחורי עמדת המשקאות,שם הקאתי לרגליי הברמן.זכרתי במעורפל שתי זוגות ידיים שנשאו אותי לאחד החדרים והניחו אותי על ספה.ונזכרתי שקמתי ממנה לפני דקות אחדות.
"שיט" קיללתי וניסיתי לפלס את דרכי לחדר השני,תוך כדי שאני נלחמת בבחורים שיכורים ובחורות עם לבוש מינימלי.ראשי הלם וכמעט התנגשתי בקיר,מזל שאמילי הייתה שם לתפוס אותי ברגע אחד לפני אחרון.
"את שיכורה לגמרי" היא אמרה את המובן מאליו "כדאי שנלך מכאן"
"אבל כיף לי כאן" אמרתי בקול מתנדנד ותפסתי בדרך אגב בישבן של בחור גבוה עם ראסטות שחלף על פניי,הבחור עצר ועשה לי עיניים.באותו רגע הייתי מוכנה להפיל את עצמי לרגליו.
"מה את עושה?" זעמה אמילי ומשכה אותי משם.היא לקחה אותי למטבח,שם המוזיקה הייתה יותר חלשה וכבר יכולתי לשמוע את הקשקושים שלה היטב "...כמובן שזאת לא את,זה האלכוהול שמדבר.אבל בכל זאת....כלומר-יש לך חבר וכל זה..."
-"אמילי!" קטעתי אותה ושיהקתי בקול.אמילי הבליעה פרצוף זועף שהיה לה בהיכון ורק שאלה במתינות "מה?"
"בואי נעוף מכאן" ביקשתי.הבירה בידי קרצה לי אז לקחתי עוד לגימה,מתעלמת מכך שחצי ממנה הגיעה לחולצה שלי במקום לגרון.
"לא,לא,לא!" זעקה אמילי וניגשה בפראות לחטוף לי את הבקבוק מהיד "לא עוד מהזבל הזה".היא שפכה את שארית התכולה בכיור והחזירה לי את הבקבוק ריק,אולי קיוותה שאני אשבור אותו על הראש שלי כאות מחאה.
"אנחנו זזות" היא אמרה בהבעה חמורה "עכשיו".
הנהנתי בהסכמה אבל מהר מאוד גיליתי שאני לא מסוגלת להפסיק להנהן.המשכתי להנהן כאילו אני בקצב של מוזיקה דמיונית,מחקה שעון מטוטלת אנושי.ובעוד אמילי מובילה אותי אל דלת היציאה תקף אותי חשק חזק לעלות על השולחן ולרקוד.הייתי בדיוק בשלב של להעלות את הרגל השנייה שלי ולפצוח בריקוד חושני לפני שאמילי משכה אותי חזק אחריה.
כשכבר עמדנו על המפתן יכולתי להיזכר בעוד משהו.טום.
עצרתי על מקומי ואמילי עצרה בעקבותיי.היינו במרחק פסיעה מן הדלת והיא תלתה בי מבט שואל,כאילו ידעה שאני עלולה בכל רגע לזנק על השולחן ההוא בחזרה.
"טום" אמרתי קצרות "כנסי לאוטו,אני מוצאת אותו וכבר באה."
הייתי בטוחה שהיא תתווכח ותמשוך אותי בכוח אחריה,אבל היא רק הנהנה ואמרה "שזה יהיה מהיר" לפני שנעלמה אל חשיכת ליל הקיץ.
הבטתי מסביבי וניסיתי להיזכר איך טום נראה.זה לא היה קשה ; גובה ממוצע,שיער שחור ועיניים כחולות.הייתי דיי בטוחה שהוא לבש חולצה אדומה ומעיל עור שחור.
לא מצאתי אותו בחדר הנוכחי בו עמדתי אז פניתי לחפש אותו בחדר הבא.עברתי על פני המסדרון הרחב ואפילו שאלתי מישהו שהייתי בטוחה שאני מכירה מאיזשהו מקום אם ראה את טום.תשובה שלילית.
סיכמתי לעצמי את הממצאים:טום לא נמצא בשום חדר בבית,לפחות לא לפי הבחנתי-עם מאות האנשים שהיו עדיין נוכחים במסיבה היה קשה לדעת בוודאות.וכמובן שהייתה גם האפשרות ששנינו מסתובבים במעגלים ובגלל זה לא מוצאים האחת את השני.
אמרתי לעצמי שזה הזמן להסתלק.טום יוכל להסתדר,הוא יימצא לו איזשהו טרמפ.הוא תמיד מוצא.
התחלתי לגשש את דרכי לכיוון היציאה אך לפתע עצרתי במחצית הדרך.שלפוחית השתן שלי קראה לעזרה וידעתי שאני לא אצליח להתאפק עד הבית.שבתי על עקבותיי ופניתי לכיוון השירותים.כשהגעתי לשם ראיתי תור של לפחות שלושה אנשים.
"זה מתקדם?" שאלתי בחורה בלונדינית שעמדה לידי.היא משכה בכתפיה בתגובה "לא.הייתי פה מלפני חצי שעה,ועכשיו שוב חזרתי ואני רואה שמי שהיה שם בפנים עדיין לא יצא"
"את רצינית?" שאלתי בחומרה והרגשתי איך שיווי המשקל שלי בוגד בי וכעבור שניה הייתי מרוחה על הקיר לכמה שניות לפני שהצלחתי לאסוף את עצמי מחדש.הייתי בטוחה ששמעתי מכונית צופרת מבעד למוזיקה שהלמה בחדר הסמוך.
"אולי קרה משהו?" שאלתי וניגשתי לדלת.הנחתי את ידי על הידית ופתחתי "לכי תדעי אם הבנאדם לא מת-"
עיניי בישרו לי שמוטב היה לו הבנאדם היה מת.הרגשתי איך לסתי נשמטת ומוחי קופא.
ורגע אחר כך כבר הייתי צלולה לחלוטין וידעתי בדיוק מה קורה מסביבי.
נזכרתי שאני במסיבה של חברים מהתיכון,למרות שעברו הרבה שנים מאז שסיימתי את לימודי שם.חמש שנים ליתר דיוק.והרעיון הזה לבוא למסיבה היה של אמילי,אני רק זרמתי.
נזכרתי שהגעתי למסיבה עם טום,החבר שלי מזה שנתיים,זה שהתאהבתי בו בשנה השנייה שלי לתואר בקרימינולוגיה ופיתחתי כלפיו מנהג מגונה לנעוץ בו מבטים חולמניים כשהוא לא היה מסתכל.
נזכרתי שקניתי לכבוד המסיבה שמלה.השמלה שלבשתי הייתה בצבע שזיף,ללא שרוולים,עם מחשוף קטן והיא נגמרה קצת לפני הברך.אפילו נזכרתי שמישהו שפך לי עליה וויסקי לפני כשעה.
כל החושים שלי התחדדו והזיכרון התעורר כאילו נתנו לו מכה חשמלית והחיו אותו מחדש.לא הייתי מתפלאה אם היו שואלים אותי מה לבשתי ליום הראשון בכתה א' והייתי יודעת לספר בפרטי פרטים.
עיניי חשכו למראה מה שהתגלה מולי בשירותים,והחלק הכי גרוע בכל זה היה שידעתי בדיוק על מה אני מסתכלת וידעתי שזאת המציאות החיה.
מוזמנות לספר לי את התרשמותכן.מחכה לתגובות שלכן,ומעריכה אתכן יותר מאי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amelia jean