קורים לי דברים טובים בחיים ובניגוד לתגובה הרגילה שלי, הרגליים שלי על הקרקע. אני לא בוחשת במחשבות על העתיד, וגם לא חושבת יותר מדי על ההווה. אני גם די חסרת תחושה בנושא...איזה מוזר זה. אני יודעת שקורה בדיוק מה שאני רוצה, אך אני לא מרגישה את האופוריה הטירופית כמו כלפי מלך הפלאפל היווני, התשוקה הלא בריאה שהייתה כל כך נעימה.כמו צניחה חופשית. כשהלב צונח אל תוך האדמה במהירות של 2000 קמ"ש רק בגלל שהוא רמז בצורה עקיפה שיש לו רגשות חיבתיים אליי. הוא בחיים לא יגיד "אני אוהב אותך". גם אני לא מסוגלת עכשיו. הסתכלתי למטה, הראש סחרחר. אני נזכרת ביד שלו מונחת על החזה שלי בשעת הליל המאוחרת, לא הצלחתי לשמור את הלב בפנים, הוא פרץ החוצה והתיישב לו ביד. אמרתי SAGAPO. היד ירדה מהחזה ועברה לפה. הוא השתיק אותי.
ועכשיו אני חסרת תחושה. אני כל כך רגילה שהאופוריה מלווה בתחושה של דחיה וכאב, שאני לא מרשה לעצמי להתמסר לרגש. אבל הפעם זה....אני אפילו לא מסוגלת לחשוב ש"הפעם זה זה". אני לא מסוגלת לחשוב שזה עומד להתפוצץ ואני לא בטוחה אם אכפת לי...וואט דה פאק...איך נהייתי ככה... מעניין לאן זה ייקח אותי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
