אני צריכה להיות כנה עם עצמי, אני פשוט לא בסדר. אני זורקת עבודה קשה מאוד לפח בהתנהגות הזו שלי. מספיק עם הרחמנות העצמית והזלזול שאני מפגינה כלפי הכישורים שלי, אני חייבת לקחת את עצמי בידיים. אני מרגישה שאני לא מסוגלת, שהמוח נחסם ולא מוכן לתפקד, שתמיד יש משהו מעניין יותר וחשוב יותר להעסיק את עצמי בו אבל זה אסון שאני חייבת למנוע לפני שיהיה מאוחר מדי. מרגישה חנוקה אבל בדרך כלל ההרגשה הזו באה הרבה יותר מאוחר. כאילו איבדתי פרספקטיבה על הדברים ואני לא מתנהגת כמו עצמי. אני מלאה בחרטות ורגשות אשם שאני לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים בתקופה הקשה הזו שניצבת מולי ויותר מהכל אני מרגישה לבד עם עצמי בבוץ הזה. אסור לי להתיאש אבל בשביל זה אני חייבת להתעורר, להתפקח לחזור להיות חדה ולא לוותר. אסור לוותר כי זה הכי קל לוותר. לא נשאר עוד הרבה, בטח שלא עוד הרבה עד לחופש. כשיגיע החופש הכל יהיה יותר טוב ורק צריך להחזיק את הראש מעל המים עד אז. לא לוותר לעצמי!
אני לבד עם החרדות ועם ההבנה שאולי אני לא מספיק חכמה בשביל זה אבל אני יודעת שיש לי את הכוחות להתמודד עם הקשיים, כבר הוכחתי לעצמי בעבר. גם בלי עזרה אני אצליח, רק צריך להפסיק להתעסק בשטויות. להתנתק מהעולם האינטרנטי של הפייסבוק והאינסטגרם ולהשקיע במבחנים האלה. מספיק עם השטויות על הוויתורים הבלתי פוסקים האלה. אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי כוותרנית.
הרגשת מיאוס והמצב הזה של החוסר כוח המשתק הזה.
מספיק.