שנתיים לפני, הרגשתי חזקה כל כך. אגו מנופח- האנשים שסביבי יודעים מי אני ומה אני שווה. הוכחתי את עצמי ואת היכולות שלי וקיבלתי הערכה על זה. זו הייתה תקופה של נצחונות, הרגשתי חשובה ומשפיעה- שאני צוברת ידע ומשתמשת בידע שצברתי. איזו הרגשה טובה זו הייתה להיות במרכז עשייה ועוד לקבל על כך תמורה נכבדה.
הלימודים שברו אותי, ריסקו כל ידע שהיה לי, כל בטחון עצמי שהיה לי. מרגישה ריקה, קליפה של מה שהייתי, כל רוח קטנה מסיטה אותי מהמטרות שאני מציבה לעצמי, כמו אחרון החיילים הכושלים. איך קמים מזה? איך אוספים את עצמי חזרה? פותחת חוברת מבחנים ופשוט לא מסוגלת להתחיל. לא רוצה להפעיל את הראש המטופש הזה שלי. צריכה לחפש עבודה להתחיל ללכת למלא ראיונות עבודה. אף פעם לא יהיה זמן טוב להתחיל. עם כל המליון מעבדות שיש זה יהיה ממש קשה לעבוד אבל קודם שיהיה משהו.
אני רוצה לצאת מזה עם משהו חיובי, הבטחה להתנהגות משופרת. אני כן מסוגלת, אני פשוט צריכה להתחיל. העניין הוא תמיד לפרק בעיות גדולות לבעיות קטנות יותר שאותן קל לפתור זה סוד ההצלחה, להתחיל לדבר עם כל מי שאני מכירה, לשאול אם יש אצלם משרות לסטודנטים, לשלוח מלאן קורות חיים. לפתור מבחנים ולכתוב הערות, לשאול את המתרגל שאלות במייל ולברר דברים שאני לא יודעת.
להפסיק את התבוסתנות הנוראית הזו. זה מכלה אותי לגמרי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
