היא רוצה וניל! תנו לה וניל!

חייבת לתפוס את עצמי, מחויבות לדבר הגדול הזה שניצב מולי. היום הייתה לי את הרגשת המיאוס הזו של די כבר, מה יקרה אם אני פשוט ארים ידיים ואוותר לעצמי? אבל אני לא יכולה, זה לא באופי שלי לוותר על דברים גדולים, על המסלול הזה הולכים עד הסוף, לא משנה כמה קשה, ועוד יהיה קשה מאוד בהמשך. זה כל כך מתיש. מתיש עד דמעות. עד צעקת נפש. עייפות מכל החרא הזה אבל אסור לוותר. בסוף זה יראה כזה שטות כמו כל דבר בחיי, בסוף מקבלים פרופורציה להכל. מסתכלים אחורה על הקושי וצוחקים על איך הינו ילדים ולא ידענו מהחיים ואם רק היה מישהו היה נותן את העצות הטובות והחשובות בזמן הכל היה הרבה יותר טוב עכשיו. אבל גם אם מישהו היה מגלה לי את העתיד לא הייתי נוהגת אחרת, כי ככה אני עקשנית. ראש בקיר לפעמים. צריכה ללכת באש ולהילחם עד הסוף.