היו היה בכפר קטן אופה,
כל בוקר היה שוקד על מלאכתו מכין את הבצק, מחמם את התנור ומפזר את הקמח.
הוא היה האופה היחיד בכפר ולכן תפקידו היה חשוב, עד כדי כך שהוא לא יכל לקחת אפילו יום אחד של חופש.
הוא אהבה את עבודתו כך שבעיינו ענייני החופש לא היו חשובים כלל.
כל בוקר הוא עשה הכל כדי שתהליך אפיית הלחם יסתיים בזמן (בשעה שש ושלושים לערך).
כך שכל התושבים בכפר מגדול ועד קטן יוכלו לטעום כבר בשעות הבוקר מלחם חם ומזמין בוהק בצבעו החום צהבהב.
אפשר להגיד שעולמו של האופה היה מושלם, הוא חש שהוא ממלא את ייעודו.
הכל היה באמת בסדר... חוץ מבעיה קטנה אחת. בכל ערב לאחר יום עמוס ומלאה באפיה
(אף פעם לא חסר לחם במאפייתו) היה האופה עורך הכנות אחרונות לקראת יום המחר.
אוסף את כלי האפייה, מנקה את החנות, לוקח את כריתו האהובה, נשכב במיתתו, חולץ את אבריו,
נופל לתנומה עמוקה וחולם על...עוגות. "עוגות!" צעק האופה בחרדה לאחר שהתעורר בפתאומיות משנתו.
על מצחו זעה קרה וידו רועדות. הוא זינק מהמיתה הידק את חלוקו על מותנו והתחיל לצעוד בחדר בעצבנות.
"איך אני חולם על עוגות והרי אני אופה לחמים בלבד. כל הכפר זקוק לי, איך אני יכול לחלום על עוגות".
אחר כך לאחר שנרגע היה חוזר למיתתו וממשיך לישון. בבקרים כמעט ולא היה זוכר דבר.
לפעמים החלומות האלו היו חוזרים מספר פעמים בלילה או בשבוע, בזמנים כאלה היה האופה מתקשה
מעט במלכת היום יום הרגילה שלו אך במהרה היה מנסה לשכוח את אותם חלומות ולחוזר לסורו.
יום אחד לאחר חודשים רבים נכנס לחנותו של האופה, באותן שעות של בוקר, אדם שהוא לא הכיר כלל.
לבושו היה שונה והאופה הסיק שכנראה הגיעה לכפר מרחוק. הוא חבש כובע רחב שולים עם נוצה
צבעונית בראשו בגדיו היו פשוטים ונעלו החומות כמו ניסו לשוות לכל לבושו מראה יוקרתי במקצת.
הוא נכנס לחנות סרק בעיניים בוחנות את מדפי הלחם, מה שנראה מוזר לאופה, וכמו חיקה לקבל שירות.
וכשלא קיבל כזה, כי האופה היה עסוק באפיה ולא היה כל מי שיעזור לו בחנות, כחכח בגרונו ופנה לצאת.
האופה שהרהר עדין במראה האיש פסק ממלכתו וקראה " איך ניתן לעזור לך אדוני?" האיש הסתובב,
מצמץ בעינו כמו לראשונה הבחין באופה, החל להתקדם לקראתו ועצר כאשר היה קרוב דיו כך לא יצטרך לצעוק.
"שלום לך, אני סבור שאתה בעל חנות הלחמים הזאת, לא ראיתי אותך בתחילה.
הסתכלתי סביב ולא מצאתי את מה שחיפשתי אז החלטתי לצאת ולהמשיך בדרכי". "מה חיפשת אדוני" שאל האופה.
"כנראה עדין לא הכנתה אותם הבוקר, חיפשתי עוגות". "אין לנו עוגות" קראה האופה
"בכפר הזה אנחנו זקוקים רק ללחמים" האיש שקיבל תשובה לשאלתו ואף נבהל מתשובתו הנרגנת של
האופה הסתובב ויצא משם. והאופה חזר למלאכתו. נראה כאין כל קשר בין האיש לבין חלומותיו של האופה
אך אפיית עוגות החלה להטריד את מנוחתו יותר ויותר. במקום לחשוב על מסגרתו הפריחה של הלחם הוא החל
לחשוב על מיני קצפות ובמקום להתרכז במידות הקמח המים והשמרים הוא אכל לחשוב על תוספות משונות
כמו סוכר ושמנות מסוגים שונים. כמובן שניסיונותיו לדבוק בשגרה ולא לחרוג מתוואי אפיית הלחמים העלו חרס.
קצב עבודתו הואט ותושבי הכפר החלו להתלונן. משלא נימצא לו כל מחליף הוא החליט לסגור את המאפייה ולצאת
לטייל בעולם. הוא קיווה לגלות את הדרך לאפות עוגות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thoughts
