מטיריאל סטאף. מטורף כמה שזה חודר עמוק למוח.
מעלה לך חיוך? זה כבר סיפור אחר שהמשפט האחרון בו מסתיים ב..."נו אז למה לא?"
יש כל כך הרבה דברים שקרו, שקורים עדיין אבל בפאוז קטן, עד ה-14...
למשל אחד מהם היה ערב מושלם, לילה מושלם, איך שלא תקראו לזה, אצל א'2.
זה בכלל היה אמור להיות תחנת בינתיים עד ש-ד' תגיעה הביתה. אז בסדר, נמרחתי עם הזמן אבל זה היה שווה כל רגע, בזה אין לי ספק.
"מה היה שווה?" אז זה לא שהסקס היה מעולה, לא. לא היה סקס בכלל. וזה לא שהתמזמזנו בלי סוף, לא. לא היו מזמוזים בכלל. "נו אז תגידי כבר מה כן היה...!" זה ישמע לא משהו לתאר במילים ובעיקר בכתיבה. צריך להיות שם בשביל להבין מה כל כך 'שווה'.
שכבנו על המיטה, מחובקים, סתם דיברנו,על הא ועל דא, לא חשבנו יותר מדי, התנשקנו, נשיקות קטנות, מתוקות (אלוהים זה נשמע וידוי אוהבים של ילדה בכיתה ו'),צחקנו, הוא עלי אני עליו, ירדנו לגינה לעשן, הוא הציע שאני אשאר לישון, הסכמתי (מן הסתם), עלינו למעלה, נכנסנו למיטה עם פוך ומאוורר, כפיות, פנים מול פנים, נרדמנו.
אז אני מפסיקה פה כי זה נשמע לדעתי יותר מדי טוב. נכון, השמטתי כמה דברים חשובים שעשו את המפגש חמד הזה למושלם ובנוסף גם קצת מאכזב. נו טוב, האכזבה לא מככבת פה יותר מדי.
עם חיוך על הפנים הוא מסתכל עלי ושואל "מה את רוצה ממני?" אני יודעת מה אני רוצה בכללי- מישהו רציני. נמאס לי מהשטויות האינסופיות האלה מאז ט'. איתך? פשוט כיף לי. באמת שכיף לי איתך... מה אתה רוצה ממני?" את האמת שגם לי כיף איתך."
מאוחר יותר התישבנו מול המחשב, הכיסא, א'2 עליו ואני על א'2. "את יודעת, חשבתי שאני אצליח להיכנס לעניין הזה בלי לערב רגשות. זיונים, מזמוזים... מסתבר שאני לא יכול." אני לא אמשיך. כי אין מה להמשיך. אה בעצם, עוד פרט קטן- "ויודעת מה? גם נמאס לי מהשטות של לזיין. חלאס זה משחק של ילדים בכיתה י'."
זוהה פה גבר עם הרבה רגש, והרבה שכל... אבל כמה הוא יכול לעמוד במה שיוצא לו מהפה?...
לפחות הוא יכול להיות בטוח שככה זוכים בהערכה.
בוקר. קמים. אני ראשונה בתשע בבוקר הוא כמה שעות מאוחר יותר שנראו לי כמו נצח. הוא קם ויוצא מהחדר. חמש דקות ואני מחליטה ללכת לשטוף פנים לצחצח שיניים עם האין מברשת שלי. אני עושה עוד צעד לכיוון המקלחת והוא עולה במדרגות. מחזיק בשתי הידיים מגש גדול שתי כוסות קפה וצלחת עוגיות. :)
והינה, אחרי זמן לא ארוך בגלל העבודה שלו, אנחנו עומדים ברחוב, אני עם תיק קטן, מיליון בגדים בתוכו, הוא מחזיק את אייס ואומר לי "אני מקווה שאת מבינה... אני פשוט לא רוצה לפגוע בך." את זה, אני מבינה, את מה שבא אחר כך, לא כל כך.
שבועיים.אין תקשורת. לא עונה, לא מתקשר, כלום. מה נראה לך שאתה עושה?
אני משתגעת, ומחפשת, ואוכלת את עצמי ומתאפקת ו...מנסה שוב ושוב ודופקת את העניין יותר.
מה לא הבנת כשאמרו לך "שייתן לך להרגיש כמו יהלום, שיתקשר שיזום, שינסה"? מטומטמת.
והינה שבוע לפני הטיסה, אני מתה לראות אותו, גם אם זה לא יכול לקרות. אפילו בתור א'2, הבנאדם האידיאלי לדבר איתו על החיים...
ואין קול ואין עונה. מה עכשיו?
והינה עכשיו, כאן מצרפת, אני שולחת לו הודעה זועפת דרך הפייסבוק. חצי דקה אחרי שהיא נשלחה הוא מתנתק.
מתוסכלת ועצבנית אני פונה לבנאדם הכי הכי לא... לא יודעת מה. תנו הגדרה נגמרו לי הרעיונות- נ'. החבר הכי טוב של א' הראשון. ה-א' אפשר לומר.
בסופו של דבר שום רע לא יצא מזה.
בוקר אחרי זה? אני מגלה הודעה מ-א'2. אמנם הסבר עלוב חסר כוונה, אבל בכל זאת, יש הסבר, יש הודעת מענה. תודה מניאק, גם אתה חשוב לי בצורה כזו או אחרת...
מעבר לזה, נון סטופ GOSSIP GIRL, הרבה שעות בבריכה, הרבה שעות שיזוף ו... שיעמום טוטאלי. איפה כל מה שמעניין?!אה, נכון. נשאר בישראל... לא הנאה ולא חתיכים.
קחו לעצמכם את זה כטיפ- צרפתים, לא חתיכים. ישראלים זה הדיבור!
לא, ברצינות, ישראלים יפים, לישראלים יש סטטיל, לישראלים יש גוף גם אפ הם שחיפים. פה הכל זקן. ומגעיל ומשעמם. וחםםם כמה שחם.
הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזרת- מתנפלת על הבחור הראשון עם הזיפים שאני רואה.
עד כאן, בינתיים...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
T.O.M