מי היה מאמין...מי היה מאמין שארבעה חודשים אני לא אראה אותו. אפילו לא בטעות. נאדה, גורנישט.
מי היה מאמין ששיחות שלנו ידרדרו למצב כמו שהגיע היום. לא דמיינתי את זה ככה בחיים.
ואני יושבת מול השיחה באינבוקס ואני מרגישה את הדעמות עוד שניה צונחות לי מהעיניים. מה נהיה משנינו?!
אני לא יודעת למה הוא עדיין גורם לי להרגיש ככה. להתגעגע אליו עד דמעות. אבל אני כן יודעת שהוא הבטיח לי שכל דבר שאני צריכה, אם אני צריכה לדבר- " תתקשרי". וכל פעם כשהייתי מתקשרת, זה היה נשמע כאילו אין לו כוח, או שהוא בכלל לא היה עונה, או שהוא היה חצי ישן אז הייתי מוותרת. אמר, הבטיח, ולא קיים. למה זה מפתיע אותי?
ביום שני הופעה בסוזן דלל. חצי שנה בדיוק (מינוס יום) מאז שהייתי שם. איתו. שהיה כל כך כיף. הרגשתי מלכה, הסתובבתי עם האף למעלה כשהיינו ביחד. איזו תחושת עליונות. בחיי שזה היה אלוהי. גם אחר-כך כשנלחצתי שהאוטובוס יסע והוא צחק עלי שאני לחוצה כמו טמפון. גם זה היה כיף.
ומה יהיה עכשיו? איך לעזאזל אני אגיב כשאני אראה אותו אחרי כל כך הרבה זמן ואחרי כל החוסר וודאות שעברתי... אני מפחדת שהוא לא יתייחס, שהוא לא ירצה בכלל לתקשר יותר מהמינימום שאפשר לעשות רק בשביל הנימוס...או שבכלל הוא יראה אותי ויתייחס יותר מדי עד כדי נסיונות חוזרים להביא שוב למצבים קודמים שהיינו בהם... אני אפילו פוחדת לכתוב את זה ישירות.
אין לי מושג מה הולך. לא איתי ולא איתו. ולא עם א' השני. ואני לא מבינה מה זה הדבר הזה, הלא מובן עם מ'... מאיפה זה בא ואם זה ילך, מה יצא מזה, הבנאדם אשכרה 11 שנה מעלי.
אלוהים מה יהיה?
וחוץ ממנו, ט' היום חזר הביתה. והיה מחובר. וכל פעם כשזה קורה אני מתה שהוא ידבר, יתעניין. אם לא הוא אולי אני אבל תכלס אין לי ביצים לעשות את זה. אני כל הזמן בציפייה אולי אני במקרה אראה אותו באזור, בשכונה. בכל זאת שני רחובות מתחתי...
וכל הזמן יש לי מחשבות בראש אם הוא כועס עלי, מה הוא חושב עלי אחרי כל הקטע עם א' השני (החבר הכי טוב שלו) אם זה באמת לא אכפת לו כמו שהוא אמר ל-א' או אם זה מעצבן אותו. או אם בכלל הוא חושב שאני עכשיו אעבור על כל אחד מהחברה שלו... זה אוכל אותי אבל מה זה אוכל ולכי תחפשי את מי לשאול למה לשאול אותו בהחלט לא בא בחשבון (!).
סביר להניח שעוד כמה ימים הפוסט הזה לא ימצא חן בעיני ואני אמחק אותו.
בחיי שפשוט כל הזין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
T.O.M