אני לא יודעת. הרבה דברים אני לא יודעת.מה אני רוצה, את מי אני רוצה, אם אני רוצה משהו או מישהו, מה אני עושה, למה אני כל הזמן עם פרצוף מוטרד, ועוד ועוד ועוד.
והכל בעצם מתחיל מהרגע שסיימנו את הדבר הלא יוצלחי הזה,וחשבתי שאני בסדר ו... אני לא.
מילא שבכיתי כשחזרתי הביתה, אני בוכה גם שבועיים אחרי. ומשם זה כבר גולש לזה שאני מתקשרת ל-א' וחושבת על ט' ומסתכבת עם המחשבות שלי.
אני מתגעגעת לשניהם. למה שמאיפיין כל אחד מהם. אם זה העובדה שהוא חתיך שאי אפשר להתעלות על זה ושכיף איתו, ואם זו העובדה
שהוא בנאדם מדהים, ומתוק ורגיש.
היום בבוקר. 08:02. אני ואמא באוטו והיא עסוקה בלצעוק עלי. אנחנו יורדות לכיוון תחנת האוטובוס.
מזווית העין אני קולטת חייל. מסובבת את הראש במהירות וכמעט נחנקת. זה הוא. פעם ראשונה שאני רואה אותו על מדים.
פעם ראשונה מאז שזה נגמר שאני קולטת כמה אני מתגעגעת אליו. אולי לגוף שלו. בטוח בעצם, כי זה כמעט כל מה שהיה שם.
ואז מה? אני מתחילה לבכות. למה אני לא יודעת. אני פשוט בוכה.
ואני מגיעה ללימודים- בוכה. ואני עולה במעלית- בוכה. ואני נכנסת לשיעור- בוכה. ואני יוצאת מהשיעור- בוכה. ואני שומעת שיש לו
היום השבעה- ואני מתחילה לבכות. בעיקר כש-י' אומר :" אז מה יש לחבר שלך היום השבעה הא?...". הלוואי חבר שלי.
ואני בוכה גם כי... א' לא ענה לאסמס שלי, לא התייחס, ואני בוכה כי מה שאני רוצה לא אפשרי.
פשוט כל הזין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
T.O.M