תמיד היית שם.
ותמיד תהיה.
לפעמים יותר..
לפעמים פחות.
אבל שם-
תמיד תהיה.
באמצע יום שטוף שמש בהירה,
או יום גשום,
או לילה קר,
שלט, חולצה צהובה
ואז- הכל עולה בחזרה..
כל האהבה.
ותמיד אתה שם.
יום יבוא ואספר לך.
ואצחק על זה,
אצחק על הכרית שהרטבתי,
והתסכולים,
התקוות והחלומות...
כי תמיד היית שם.
לא הדלקות סתמית.
לא אובססיה.
אהבה.
תמיד.
אני כל כך בודדה.
מוקפת באנשים
ובכל זאת,
לבד.
אני צריכה לדעת שלמישהו אכפת ממני.
כלואה.
ציפור פצועה.
מנסה להתרומם,
הכל כבד מידי.
שוקעת חזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
