http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474heCopyright 2026 aStorm. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11995819<div align="right" dir="rtl">כשאת רצה לא בשביללהגיע לשום מקום, או זמן או מרחק. כשאת רצה בשביל לרוץ, לברוח. אז את כמו הברק- בהבזק של מהירות, וכמו הרעם- מתפוצצת ברעש. וכל המחשבות, הדאגות, האנשים, המציאות, את הכל את מותירה מאחור. את השברים תאספי כבר אחר כך, לפאזל חכם יותר אולי. ובינתיים מה שנשאר לךהוא קצב רקיעת הרגליים ואיוושת הרוח בכנפיים. יותר קל לך לעוף כשאת ריקה מהכל. </div>Mon, 23 Aug 2010 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11995819http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11995819http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11991581<div align="right" dir="rtl"> "לא צריך אהבה גדולה". רק בשביל הכיף. לא להרגיש לבד. 'אני לא מוכנה לשום דבר רציני'. אני אגיד לו. 'הלב עדיין כואב לי,עליו כבר התגברתי, מהר אפילו.אבל לא על הבגידה. לא, הוא לא היה עם אף אחת אחרת. זה לא כמובסוג הרגיל, של הטלנובלות. אולי היה יותר קל אם זה כן היה. הוא נטש אותי, שוב ושוב. ניפץ את הלב שלי לפיסות קטנות קטנות.. אני לא בטוחה שהצלחתי לאסוף את כולן עדיין, למצוא אותן, להדביק. חזרתי ואמרתי לעצמי, יהיה בסדר, את יכולה לסמוך עליו. לבטוח בו. הוא יהיה שם. אבל הוא לא היה. אף פעם. הבטחתי לעצמי שהוא לא יברח. אבל הוא ברח. ואיפה שהוא, ידעתי שזה מה שיקרה, כבר למדתי להכיר אותו, ידעתי מתי הוא יאכזב, אבל תמיד קיוויתי שאולי, אולי הפעם לא. כשהסברתי לו עד כמה אני זקוקה לו. ושהוא פוגע בי. שאני זקוקה לו לידי, שיחזיק לי את היד, יחבק, ויהיה שם. הוא התרחק. סילק אותי. אני סמכתי עליו. אתה מבין? הייתי חלשה, והייתי איתו מתוך צורך. אבל אהבתי אותו. כל כך כל כך אהבתי אותו. אף אחד מהם לא מבין את זה, הם אומרים, שלא צריך אהבה גדולה. אבל זה לא משהו שבוחרים. ועל האהבה כבר התגברתי. אבל</div>Sat, 21 Aug 2010 19:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11991581http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11991581http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11763527<div align="right" dir="rtl">זהו שלב ב' של החיים שלי. איך חיים את שלב ב' כששלב א' עוד צרוב, טרי על העור, ופצעיו בליבי טרם הגלידו? איך חיים את שלב ב', ומביטים לאחור, אל שלב א', אבל לא נשאבים חזרה, אלא לומדים מטעויות? ואיך מסבירים לו, שהחיים בשלב ב', אף פעם לא יהיו מנותקים משלב א', ושגם אם זה נראה רחוק ומעולם אחר, שלב א' תמיד איתי? ואני חיה בשלב ב', בלי שנאה לשלב א', כי בלעדיו- לא היה שלב ב', ובלעדיו, לא היה לי אותי. כי בשלב א' הכרתי אותי. הכרות כואבת, צרופה ריבים ומשברים. אבל היא עצמי, והיא היחידה. ובשלב ב' למדתי לאהוב אותה, אותי, את עצמי. בשלב א', עצמי הכירה לי ידידה וותיקה שלה. אהבה ממבט, ממגעראשון הייתה שם, ידידות שתומכת תמיד, כתף איתנה לרגעי היאוש. בשלב א' היא נסחפה איתי, ככל שאני שקעתי במעמקי השיממון, היא צפה ועלתה, מעלה מעלה אל ההרים הגבוהים. שתינו- שיכורות מהצלחתה. זו הייתה נקודת האור, בשלב א' של חיי. אך, כשהגיע שלב ב', אני עליתי, וכאותה נדנדה- היא ירדה. ידידתי נעלמה לי, נעלבה כי נזנחה. ואיזו מן החלטה עליי לעשות? ידידה יחידה ושאול החיים או שלב ב'? ניסיתי לפייסה. אמצא דרך לאזן בין השניים. אבל כע</div>Wed, 05 May 2010 13:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11763527http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11763527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11584914<div align="right" dir="rtl">ובכן, אני מדברת על הענן. הענן ההוא, שכל כמה זמן מחליט לנוח ממסעותיו בנקודה המדויקת מעל קודקודי. הענן ההוא, הסוחף אותי לאותה מערבולת מוכרת וקבועה, באותה הדרך, באותם הצעדים, כל פעם מחדש. הדרך מתחילה תמיד בצעד אחד, בצעד הראשון. והצעד הראשון הוא תמיד תחושת אפסות האונים, שנמאס לי מהכל, ודי- כי באמת שאין בי כוח עוד. נמאס ממה אתם שואלים? אני שואלת את אותה השאלה בדיוק. והמוח מתחיל לעבוד, מנסה למצוא פיתרון. שהרי, חייב להיות פיתרון. הפיתרון דוחף אותי לצעד הבא. אני נמלאת כעס. כעס עצום ומנומק בכל הסיבות הקיימות למה אני צריכה לכעוס על האדם היקר לי מכל. סיבות לא משכנעות כמובן. אבל הכעס קיים, מה כבר ניתן לעשות? אני לא משתכנעת, אני לא מסוגלת להשליך את כל האחריות על אותו אחד אהוב. אך הכעס קיים והוא שואף למעשים. הכעס עובר למקומות אחרים- אני רוצה לשבור, להרוס ולנפץ. עם כמה שיותר בלאגן, ורעש וזוועה. להרוס את השלמות. אבל לא השלמות הזו מפריעה לי. אני רוצה לשבור ולשרוף. משהו שלי. משהו שהצלחתי, שהשגתי. לנפץ את השלמות שלי. אבל גם זה לא מספיק. אני רוצה לפגוע בעצמי. לפצוע. בנאדם</div>Fri, 12 Feb 2010 11:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11584914http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11584914http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11535653<div align="right" dir="rtl">מגבירה את המוזיקה עוד ועוד, שתכסה על המחשבות, תזעזע ותרעיד. תשבור ותהרוס.. תהרוס הכל.. תפורר.. כל כך קר לי. אני צריכה אותך. איתי באמת- לא רק בתאוריה. אני צריכה אותך. שתקשיב לי, ותשמע גם מה שמעבר, בין השורות.. אני צריכה אותך. שתחבק אותי חזק עד שהכל יעבור, ותראה לי שהכל בעצם טוב.. ואני יודעת שזה יותר מידי לבקש מבן אדם אחד. ואני יודעת שאני פשוט צריכה להגיד לו. אבל אני לא יכולה. באמת שאני לא.</div>Tue, 19 Jan 2010 22:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11535653http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11535653http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11527703<div align="right" dir="rtl">אני שוב מפחדת להישאר לבד יותר מידי זמן. יותר מידי? - יותר מרגע... אני שוב מפחדת מנסיעות ארוכות. משקט. אני מפחדת לחשוב, להרגיש. הכל שוב חוזר אליי. הכאב ההוא. אני נופלת שוב, והפעם- היחיד שיכול להרים אותי, הוא מי שאני הכי מפחדת שיידע. מה אני עושה?? ממתי אני מסתירה ממנו דברים?? </div>Sat, 16 Jan 2010 12:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11527703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11527703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11499000<div align="right" dir="rtl">27.12.09 אני לא יודעת הרבה עלאהבה, מעולם לא חוויתי אותה לפני. אבל אני כןיודעת שאתה המחשבה האחרונה שחולפת בראשי רגע לפני שאני נרדמת, והראשונה, כשמקיץ היום. כל יום. אני יודעת שאני חיה מפגישה לפגישה, משיחה לשיחה, ומנשיקה לנשיקה, ואני יודעת שהרגעים שביניהם מלאים במחשבות, בחלומות עלייך. אני יודעת שכשאני לא לידך, אני על קוצים, סופרת את הימים, השעות, עד לפעם הבאה. אבל כשאני איתך- הכל נכון, הכל טוב ומושלם, שום דבר אחר לא חשוב, רק אתה ואני. ויש בזה כל כך הרבה חוסר היגיון. ניסיתי לשאול את עצמי למה, ולעשות רשימה, אבל היא יצאה מוזרה ולא הגיונית והסתכמה בדבר אחד- אתה עושה אותי מאושרת. אתה עושה אותי בן-אדם טוב יותר, נחמד יותר. ואני לא בן אדם נחמד.. אתה עושה אותי שלמה יותר, בטוחה ומעריכה יותר. אני לא יודעת מה זה אומר לאהוב אותך, אבל אני יודעת שכשאני רואה אותך קורה משהו מוזר, מין דגדוג כזה שמתחיל מהלב ומותח אותו לחיוך, וממשיך הלאה ועולה לשפתיים, מותח גם אותן לחיוך. חיוך בלתי נשלט. החיוך שלך. ושלך בלבד. והרגע הזה, שבו אני רואה רק אותך,ואתה רק אותי, וגם אם</div>Sat, 02 Jan 2010 16:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11499000http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11499000http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11485917<div align="right" dir="rtl">לא נרפאתי באמת. יש עוד חור. נכון, כיסיתי אותו, כבר לא רואים חלל ריק, מילאתי אותו בצמר גפן מתוק. כל כולי הייתי כלום, ועכשיו- כולי הוא. אבל עם הזמן הצמר גפן נמסקצת, תופס פחות נפח. ובכל מקום שהוא לא נמצא- יש כלום. ומכלום אני הכי פוחדת.. עוד אני פוחדת- אני פוחדתמלהראות לו הכל, מלהפתח. הוא יודע כל כך הרבה עליי, יותר מכולם. ובכל זאת, אם הוא יידע שאני כל כך תלויה בו.. זה ילחיץ אותו? אני יודעת שאותי זה היה מלחיץ.. וזה עלוללהרחיק אותו- לגרום לצמר גפן למוס, ואז יהיה כלום. ומכלום... אני הכי פוחדת.</div>Sun, 27 Dec 2009 20:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11485917http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11485917http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11450949<div align="right" dir="rtl">צוללת עמוק במרחבי האווריריות המתוקה. לא נופלת יותר, רק עולה ושוקעת בצמר גפן של קרנבלים. הסוס הלבן הפתיע אותי, אך לא היה נכון או צפוי ממנו. אני ארכב איתו עד האופק, אפופה בוורדרדות צמרירית ובצחוק של קרנבלים. אני ארכב איתו עד האינסוף, עם שיריון של ידיים וקסדה מסוכר. זו האגדה שלי, כבר לא רוצה כנפיים, רק לנטוע שורשים ולהשאר איתך כאן.</div>Sat, 12 Dec 2009 20:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11450949http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11450949http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11371340<div align="right" dir="rtl"> לעולם לא תוכלי להבין את תחושת רגע האושר, האושר האמיתי. תחושת ההתאהבות המדומה. ורגע לאחר מכן, תחושת בדידות נצחית ועמוקה, גוש בחזה המאיים לחנוק, החוסם את פתחי הנשימה. הרגע בו הכל נעצר מלבד המשאית מאחור שתפטור אותי מכאביי לעולמים. לא תביני את תחושת החוסר אונים אל מול כוח השולט ברגשותייך. לא תביני את תחושת הבדידות המשתלטת. להיות בודד בין חברים, ולהיות בודד לבד. לעולם לא תכירי באפלה כידידתך ומגינתך הנאמנה ביותר, המחבקת ושומרת מכל רע, הנותנת את האפשרות להיות אני, להיות ביחד עם עצמי בהרגשת שלמות משכרת של אין-מוצא. לעולם לא תרגישי בספינה טובעת כשאת קוראת לעזרה ואין שומע. לעולם לא תפלי לתוך בור האינסוף. ישנו כוח השולט בי ומחליט בעבורי. המלחמה שלי.. ואת בתחומי האויב. </div>Fri, 06 Nov 2009 18:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (aStorm)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675474&blogcode=11371340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675474&blog=11371340