לא נרפאתי באמת.
יש עוד חור.
נכון, כיסיתי אותו,
כבר לא רואים חלל ריק, מילאתי אותו בצמר גפן מתוק.
כל כולי הייתי כלום,
ועכשיו- כולי הוא.
אבל עם הזמן הצמר גפן נמס קצת,
תופס פחות נפח.
ובכל מקום שהוא לא נמצא- יש כלום.
ומכלום אני הכי פוחדת..
עוד אני פוחדת-
אני פוחדת מלהראות לו הכל,
מלהפתח.
הוא יודע כל כך הרבה עליי,
יותר מכולם.
ובכל זאת, אם הוא יידע שאני כל כך תלויה בו..
זה ילחיץ אותו?
אני יודעת שאותי זה היה מלחיץ..
וזה עלול להרחיק אותו-
לגרום לצמר גפן למוס,
ואז יהיה כלום.
ומכלום... אני הכי פוחדת.
צוללת עמוק במרחבי האווריריות המתוקה.
לא נופלת יותר,
רק עולה ושוקעת בצמר גפן של קרנבלים.
הסוס הלבן הפתיע אותי,
אך לא היה נכון או צפוי ממנו.
אני ארכב איתו עד האופק,
אפופה בוורדרדות צמרירית ובצחוק של קרנבלים.
אני ארכב איתו עד האינסוף,
עם שיריון של ידיים וקסדה מסוכר.
זו האגדה שלי,
כבר לא רוצה כנפיים,
רק לנטוע שורשים ולהשאר איתך כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
