27.12.09
אני לא יודעת הרבה על אהבה,
מעולם לא חוויתי אותה לפני.
אבל אני כן יודעת שאתה המחשבה האחרונה שחולפת בראשי רגע לפני שאני נרדמת,
והראשונה, כשמקיץ היום.
כל יום.
אני יודעת שאני חיה מפגישה לפגישה,
משיחה לשיחה,
ומנשיקה לנשיקה,
ואני יודעת שהרגעים שביניהם מלאים במחשבות, בחלומות עלייך.
אני יודעת שכשאני לא לידך, אני על קוצים, סופרת את הימים, השעות, עד לפעם הבאה.
אבל כשאני איתך- הכל נכון,
הכל טוב ומושלם,
שום דבר אחר לא חשוב, רק אתה
ואני.
ויש בזה כל כך הרבה חוסר היגיון.
ניסיתי לשאול את עצמי למה, ולעשות רשימה,
אבל היא יצאה מוזרה ולא הגיונית והסתכמה בדבר אחד-
אתה עושה אותי מאושרת.
אתה עושה אותי בן-אדם טוב יותר, נחמד יותר.
ואני לא בן אדם נחמד..
אתה עושה אותי שלמה יותר,
בטוחה ומעריכה יותר.
אני לא יודעת מה זה אומר לאהוב אותך,
אבל אני יודעת שכשאני רואה אותך קורה משהו מוזר,
מין דגדוג כזה שמתחיל מהלב ומותח אותו לחיוך,
וממשיך הלאה ועולה לשפתיים, מותח גם אותן
לחיוך.
חיוך בלתי נשלט.
החיוך שלך. ושלך בלבד.
והרגע הזה,
שבו אני רואה רק אותך, ואתה רק אותי,
וגם אם יהיו ים וסערה בינינו, הכל יעלם.
הרגע שבו הלב מצייר חיוך.
אם הרגע הזה הוא לא אהבה,
אני לא יודעת מה כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
