בפנים אני מדממת,
כאילו לעולם לא אצליח להירפא.
והחיוך לא מכסה על הפצע,
הוא פשוט לא קיים.
המסכות נהיו כבדות מאי פעם,
גם בהן כבר אין שימוש.
נשארתי ערומה,
חושפת את הריק שבי.
אני כולי מלאה בכלום,
כל כך הרבה משום דבר.
אני לא עומדת בזה יותר,
הרצפה נופלת לי. ואני איתה.
ללא סוף.
כבר מזמן הבנתי שאני צריכה לבקש עזרה,
אבל לא הייתי מסוגלת.
הלוואי והפעם אהיה אמיצה מספיק.
הלוואי וזה יעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
