מה היית עושה אם חברה שלך הייתה אומרת לך שהיא חותכת ורידים?
לעשות כלום הייתה יכולה להיות אופציה?
להתעלם?
להעביר נושא?
כי זה מה שעשית.
וזה רק פצע אותי יותר כי זה הראה כמה שפשוט לא אכפת לך.
מה הייית עושה אם חברה שלך היייתה אומרת לך שיש לה מחשבות אובדניות? שהיא מפחדת ממה שהיא עלולה לעשות לעצמה?
כלום?
זו הדרך שלך להתמודד עם זה?
לעזור?
כן, להתעלם זה הכי קל.
וזה מה שעשית, תקעת לי עוד סכינים בלב בחוסר אכפתיות משווע.
ואז את מתפלאה למה אני מרגישה שלא אכפת לך. שאני לא אמפתית אלייך יותר...
שתקתי.
פשוט שתקתי.
לא התלוננתי עלייך לאף אחד.
אף אחד לא היה מבין.
גם לא הייתי בטוחה במה אני מאשימה אותך-> הרי זו זכותך המלאה שלא יהיה לך אכפת ממני, לא להתייחס.
ובינתיים התמלאתי בארס.. החור רק המשיך לגדול ולגדול.
התנהגתי אלייך כפי שהייתי רוצה שתנהגי איתי- כדי להראות לך מה אני צריכה.
עשיתי מעל ומעבר בשבילך ואת רק החזרת לי בכפיות טובה נוראית.
הסברתי לך יותר מפעם אחת כמה קשה לי איתך, ואת לא עשית עם זה כלום.
החלטתי להפסיק לשתף אותך, כי זה סתם יותר פוגע.
זה לא עזר.
זעקתי לעזרה,
התחננתי!
את רק הפנת לי את הגב.
חברה שלך אמרה לך במילים הכי ברורות שהיא פוגעת בעצמה, שהיא עלולה להתאבד והיא זקוקה לעזרה,
את יודעת כמה היה לי קשה לדבר על זה??
ואחרי שהראיתי לך שהידיים חסרות פצעים, בגאווה רבה, כל מה שאמרת היה "ממש הפחדת אותי אז".
ובכל זאת לא עשית כלום?!?!?!
איזו מין חברה את?
שעתיים אחרי זה חזרתי לפצוע את עצמי, וכמה דמעות נשפכו באותו לילה...
לפעמים כל כך קיוויתי שייקרה לי משהו אמיתי כדי להוכיח אותך- שתראי מה עשית, שיכולת למנוע את זה!
אבל גם זה לא שווה את הכאב של ההורים והמשפחה, הם לא האשמים.
גם את לא.
אבל מה שבטוח- גם לא עזרת.
זה מבוי סתום. כל פעם שאני מחליטה לדבר עם מישהו על זה, כשמגיע הרגע, אני מרגישה מגוכחת ומעדיפה להדחיק את הרגשות האלה ולהינות מכמה רגעי שלווה.
אני רוצה פסיכולוג.
הנה, אמרתי את זה.
אני צריכה פסיכולוג.
אבל איך אני אגיד את זה להורים שלי? שהילדה המושלמת שלהם, עם הממוצע המושלם, החברים המושלמים, שלא שותה, שלא מעשנת, שלא עושה בלאגנים בסך הכל, שאמורה לשמש דוגמא ל3 אחים קטנים, שהם דאגו כל כך לחינוך שלה
היא בעצם ילדה מתוסבכת עם מחשבות אובדניות ופצע בלב שגורם לה לפצוע את עצמה?
אני לא יכולה.
ולכן אני לעולם אשאר ככה. במעגל כזה חסר סיכוי, עם רק ציפייה שהעתיד יהיה טוב יותר, ורוד יותר, כמו שהסרטים מבטיחים.
ועם כל שנה שעוברת, הזמן אוזל.. ומה אני עושה פה בכלל? הכל כל כך שולי אם אין טעם לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
