קסם ההווה

כשנברא העולם,
יחד איתו נבראו הסימנים
סימני שאלה.

לעין שלנו יכולת סגולית
לפרש אותם
לתמונות ומחשבות.

את מה שלא הצליחה
מניחה בצד
ומתפעלת מחדש,

כמעלה גירה.

יש סימנים שנעלמים מיד
אחרי מבט ראשון,
מפגש ראשון.
ויש כאלה
שתמיד
ישארו איתנו.

פעם

שלל הצבעים היו מונחים
וכל מה שהיית צריך לעשות
זה להושיט יד
ולבחור את המתאים

פעם
בשביל מטרה
היית עובר אינספור מחסומים
היית מקריב
ומסור

פעם
כל מילה
הייתה מהדהדת באוזן
מוערכת
מחושבת

היום
מן ההכרח להרדם
ולחלום.
אולי מחר
יהיה שונה

יש בו כלורופיל.
אור שמש, זה מה
שהוא זקוק לו
יותר מהכל.

קרן אחת,
אמיתית וחמה
שתכנס דרך קרומו

ותחיה אותו מחדש.
הוא מבין זאת 
לילה לילה
בין שאיפה לנשיפה

וכל בוקר,
הוא מודה
לכל מי שרק אפשר,
שהשמש זורחת.

באותו רגע נפלא,
חסר נשימה,
הוא מקבל את חייו
בחזרה.

מטפסת, אט אט
במעלה גבעול הקש
נחושה ועקשנית
המבנה האנטומי מחזק אותה
מביטה רק ישר
מגששת בבטחה יציבות בעץ
וחותמת צעד ברזל נוסף
קדימה.

זכרון קצר לה
לכן לא נעצרת
אינה נשברת
מחשבות בהווה
שאיפות לעתיד.
העבר חולף עם כל צעד.

לו רק יכלתי לראות דרכיה

כמעט שנה עברה
מאז שהסרתי אותו.
הנחתי על המדף
הגבוה ביותר בארון
כדי שגם אם ארצה לעטות אותו
שוב,
לא אוכל בקלות.
לפחות הגובה שלי
יתן לי אפשרות נוספת
להתמודד.

אז השלמתי עם זה
ויצאתי עירומה מהבית
דווקא לא היה כל כך נורא,
כאילו המצב נלקח מהמשפט:
כשהנעל מתאימה, הרגל נשכחת.

עד הרגע שהסתכלתי לה בעיניים,
למציאות.
והבנתי שכל מה שקרה
הוא בגלל העירום המלא
בגלל הפשטות.
ושבטח הבצל מרגיש ממש
טוב עם עצמו במיוחד ביום הראשון שלו
במגירת הירקות.

אז נכנסתי לחדר,
נעמדתי ליד הארון
על קודקודי אצבעותיי
והוצאתי
את שריוני.