קסם ההווה

שרוכים צבעוניים
טיפה אפורים
והמון שחור לבן
כדי שנוכל להתאימם
לכל סוגי המחשבות

הדבר הכי מדהים שקורה
שהם עובדים אוטומטית
ללא כפתורים.
תמונה רוקמת סיפור
קושר מציאות.

בעולם הזה, הביטוי:
אתה טיפש כמו נעל,
הוא שגוי ללא פשרות.
בעיקר אם היא נעל ספורט.

נורמה. מייצרת שרוך, מייצר קשר, מייצר חברה, מייצרת נורמה.

אתה. מתעורר
מביט החוצה
ורואה מולך עולם
עולם פשוט.
שמש, שמיים וקיום
פרדס ירוק
חווה ססגונית
ואגם.

הוא. מתעורר
מכורח השמש
שהספיקה לשרוף קמעא
את עלעליו
השמיים שרעמו לקראת השחר
הפרדס הירוק בו הרוח לא נחה 
לילה שלם וערערה את חיבורו לקרקע
יצורי החווה שדרכו עליו בדרכם
תלשו חלקי עליו
והאגם.

אותו עולם.
מציאות. אחת.
אחרת.

שני צדדים

אתה מטיל,
ובו בזמן מתחיל להרהר:
אחד מלוטש, ברור, נקי,
ללא קו מיותר
אינו מסתיר דבר

ותמיד נראה
כמחייך.

השני, עגמומי,
מתאחה עם הרקע
שגם הוא כבר לא חלק ממנו
מהוסס אך מיישר מבט
אליך
בשתיקה.

אתה. חלוק. ולא של נחל.
הראשון כה מזמין, עד כי אפשר
לחוש בשכבת דבק דמיונית
שרק מנסה למשוך אותך
למקום טוב כל כך
שהיית בו כבר.
השני מסוייג.
אך משהו בו
משאיר ספק לדלת הסגורה
ללא מילים.

וכך אתה עומד.
הזמן נראה לך נצחי
כבר הטלת,
אך הוא באוויר
מתקשה להחליט בשבילו,
להחליט בשבילך

ועד שכוח המשיכה
לא יתחיל לפעול מחדש,
לפחות, תנסה
להינות מהרגע.

הכל בראש

וזה נכון.

וטיפה על הכתפיים
ששוקעות עם הזמן
קצת בתווי הפנים
שמוסרות את מה שקיים
מעט במזג האוויר
שמסעיר, מעכיר ומבהיר
ואולי
רק קצת
מהשארית
בלב.
אבל העיקר
שהכל בראש.

חולמת את המציאות קצת אחרת

שותה מחשבות,

אוכלת פחדים

ולא מקיאה.

נושמת היסוס מהול באיפוקים

בנשימות עמוקות

שממלאות אף נימים.

לפתע מרגישה

איך מנגינה זרה וגם מוכרת

מתחילה להדהד בגופי.

מכפות הרגליים

עולה במעלה הגוף

אט אט

בזהירות ובטחון מושלם

ליריכיים

לאגן

למותניים

בית החזה

ידיים

צוואר

ומסתיימת

בחיוך.