קסם ההווה

שני צדדים

אתה מטיל,
ובו בזמן מתחיל להרהר:
אחד מלוטש, ברור, נקי,
ללא קו מיותר
אינו מסתיר דבר

ותמיד נראה
כמחייך.

השני, עגמומי,
מתאחה עם הרקע
שגם הוא כבר לא חלק ממנו
מהוסס אך מיישר מבט
אליך
בשתיקה.

אתה. חלוק. ולא של נחל.
הראשון כה מזמין, עד כי אפשר
לחוש בשכבת דבק דמיונית
שרק מנסה למשוך אותך
למקום טוב כל כך
שהיית בו כבר.
השני מסוייג.
אך משהו בו
משאיר ספק לדלת הסגורה
ללא מילים.

וכך אתה עומד.
הזמן נראה לך נצחי
כבר הטלת,
אך הוא באוויר
מתקשה להחליט בשבילו,
להחליט בשבילך

ועד שכוח המשיכה
לא יתחיל לפעול מחדש,
לפחות, תנסה
להינות מהרגע.