את יום הלימודים הזה, אני מניחה שלא אשכח לעולם. אומנם לא קרה בו דבר מיוחד, אך בחיי לא עבר בכזאת מהירות ופשטות.

עם סיום בית הספר נסעתי באוטובוס, היישר לביתי. התקלחתי והתארגנתי נמרצות, מתלבשת יפה אל מפגש האיחוד המיוחד.

בדלת, עצרה אותי אמא בקריאתה:

-"לאן את הולכת?"

-"אל בית החולים, לטל, רוצה להצטרף? אה לא, שכחתי את בעצם הדחקת מי זה, לא ככה?" אמרתי בקור רוח והתקדמתי אל דלת היציאה, אך אמא לא נרתעה מהתנהגותי וקראה לי בשנית.

-"את לא חייבת להיות כל כך מגעילה אלי"

-"למה, את חושבת שאת ראויה ליחס אחר אחרי איך שהתנהגת אלי?"

-"אני בכל זאת אמא שלך, אני לא חייבת להזכיר לך את זה" האמת, ידעתי שהיא לא צריכה להזכיר זאת בכלל, מכיוון שמצפוני עשה זאת כבר בעצמו. נותרתי קרועה לשניים, חייבת לבחור צד במשפחתי המצומצמת, ולא, אמצא עצמי לבד.

-"אני מצטערת " אמרתי, עוצרת את הרגשנות שעמדה לפרוץ בי ואיתה יחד גם הדמעות.

-"זה בסדר"

-"לא אמרת כלום לאבא, נכון?"

-"מה את חושבת, שאני עד כדי כך ממהרת לבצע פה משימת התאבדות?" היא נאנחה בחיוך עצוב "אל תדאגי, סודך שמור אצלי"

-"תודה" ניגשתי וחיבקתי אותה. נמאס לי להשאר לוחמנית כלפיי כולם. 'גם לך מותר להישבר לפעמים' הזכרתי לעצמי.

-"אולי בכל זאת תבואי איתי לטל? הפעם אני לא צינית"

-"עדיף שתלכי לבדך, את כבר ילדה גדולה. רק תספרי לי איך היה, טוב?"

-"טוב" חייכתי אליה, ויצאתי מהבית. בחוץ פגשתי את מיקי ונטלי, ויחד נסענו.

                                                *   *   *   *   *

-"איך אמורים להתנהג שם בכלל?" שאלתי בדרך.

-"נטלי, הם סך הכל אנשים, לא מוטציות" פנה אלי מיקי.

-"וגם אל תשכחי שאנחנו באנו רק בשביל לפגוש את טל, לא אף אחד אחר" הוסיפה רעות.

יצאנו מרכבה של רעות, ונכנסנו אל שער בית החולים הגדול.

המשכנו ללכת, חוצים שביל ארוך שלא נגמר ומצידיו נפרש אלינו דשא. כל אותו הזמן הייתי שקטה, והלכתי בצעדים קטנים, מפחדת ממשהו שבעצמי לא ידעתי מה.

נכנסנו אל המבנה ובדיוק אז...

-"אאוץ'!" קראתי.

-"מה קרה?!" קראה בבהלה רעות וחזרה אחורה אלי.

-"נפלה לי כל הסוליה של הנעל, ובכלל כל היום המעצבן הזה החליט שהוא נגדי!" יללתי.

-"זה כל הביג דיל?" לגלג מיקי ואני שלחתי אליו פרצוף עצבני.

-"אני לא מבינה מה יש לך היום. מאז שנסענו לכאן את לא את. איפה הנטלי שאני מכירה, בעלת הבטחון העצמי, שלא איכפת לה מנעל קצת קרועה, איפה היא?" רעות ניסתה לעודד אותי.

-"הלכה לתלות את עצמה" עניתי.

-"תסלחי לי שאני לא מאמינה לקשקוש הזה" היא צחקה. "טוב, את יכולה להתיישב כאן באיזה ספסל. מיקי ואני נלך לדוכן הקבלה. נקרא לך אם יקרה משהו"

הם הלכו ואני נגשתי צולעת לאחד מהספסלים שהיו קרובים והתיישבתי.

'תפסיקי להתנהג כך! אין לך מה לדאוג, או לפחד!' המשכתי להגיד לעצמי משפטים בסגנון, מתנתקת מהמקום בו אני נמצאת.

-"שלום" התיישבה לידי לפתע נערה קטנה בעלת שיער דליל, לבושה בחלוק בית החולים ורזה. מאוד רזה. שלד ממש.

-"היי" ניסיתי לחייך בנימוס.

-"את חדשה פה?"

-"לא, באתי לכאן עם חברים. אנחנו באנו לחפש את...עזבי, סיפור ארוך"

-"אה, אוקי" נשמע ממנה קול אכזבה.

-"איך קוראים לך?" שאלתי.

 -"הדס" היא אמרה בשקט "ושמך?"

-"נטלי" לחצתי את ידה והרגשתי את קור גופה.

-"בת כמה את, הדס?"

-"שש עשרה וחצי"

-"מה?! לא הייתי נותנת לך יותר מארבע עשרה" אמרתי מבלי לחשוב, וכמובן שלאחר מכן רציתי להעיף לעצמי סטירה על החוצפה שלי.

-"זה בסדר, אני יודעת שאני מגעילה אותך" היא ירתה לפתע ואני השתתקתי.

-"את לא מגעילה אותי" עניתי לבסוף, בטוחה בעצמי והיא הסתכלה עלי בפליאה.

-"את לא חושבת שאני מכוערת? שמנה?" היא שאלה בזלזול. ידעתי שאם אגיד את האמת אבד לי הסיכוי נגדה.

-"לא. אני לא חושבת שאת מכוערת בכלל, ואפילו לא שמנה"

היא סקרה אותי, מכף רגל ועד ראש, בוחנת כל תנועה קטנה שלי. לבסוף הורידה מבטה.

-"רוצה?" היא הגישה לי מסטיק.

-"תודה" לקחתי אותו מידה והתחלנו לדבר: גילינו תחומי עניין משותפים, מוסיקה ששתינו אוהבות ולבסוף ניראו גם כמה סימנים ראשונים של חיוך על פניה. הצלחתי כמעט ולהתעלם לגמרי ממראה.

-"הדס, את צריכה ללכת לאכול עכשיו ארוחת ערב" ניגשה לעברינו אחת המטפלות.

-"זה האוכל שלי" היא הראתה לה את קופסת המסטיק אותה הגישה לי. לא האמנתי שהיא רצינית.

-"אנחנו לא נכנסות לזה שוב, בואי עכשיו"

-"אני לא רעבה" היא אמרה בשקט.

-"לא שאלתי אותך אם את רעבה, את צריכה לאכול"

-"אני עייפה! כואב לי הראש! אין לי כח לאכול!"

-"אני מבקשת ממך לבוא" המטפלת נשארה בטון דיבורה השקט, כמו רובוט מזויף. כמעט ואני הרמתי עליה את קולי, אבל הבנתי שזה כבר מחוץ לענייני.

-"תעזבו אותי!!" הדס קמה ממקומה "היה נעים להכיר אותך נטלי" פנתה אלי והתרחקה, כאשר המטפלת עוקבת אחר צעדיה המהירים.

-"מה זה היה?" שאל אותי מיקי מיד. הוא ורעות התקרבו אלי מאותו הכיוון אליו הלכה הדס.

-"עזוב, כלום" עניתי "מה קיבלתם?"

-"בקושי רב, לא הרבה בכלל" אמרה רעות "מישהי עכשיו אמורה להגיע אלינו, לתת לנו מעט פרטים, למרות שאם איך שמתהלים כאן, אין לי כבר צפיות" היא אמרה ושילבה זרועות. ראיתי עד כמה היא זועמת ומראה החמוד גרם לי לחייך מבפנים.

-"אתם קשורים לטל אברמסון?" ראינו לפנינו מישהי מבוגרת פונה אלינו.

-"אני אחותו. מישהו מוכן להראות לי אותו כבר? אנחנו כאן יותר מחצי שעה מנסים להשיג פרטים! וזה כבר ממש לא לעניין ש..."

-"רעות, להירגע" שמעתי את מיקי לוחש לה, ובכך גם סיים את דבריה.