http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807אולי כן, ואולי לא. מה שבטוח- אולי.heCopyright 2026 my perception. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/07/48/67/674807/misc/19976781.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12532299<div align="right" dir="rtl">אריאל, זה אך ורק בשבילך P= פרק 5 -"מה זאת אומרת את לא יודעת אם מותר לך?! אני אמרתי לך שאני אחותו! את צריכה תעודת זהות?! מה יש לכם, אנשים?!" -"רעות! תפסיקי לצעוק, אנחנו לא בבית שלך" לחש לי באוזן מיקי וכמעט שאחז בזרועי בשביל שארגע, אבל ידעתי שהוא מתבייש. למרות זאת הוא צדק. -"אוף..סתם מעצבן אותי שחיכינו חצי שעה עד שמישהו יגיע לכאן, וכשהוא סוף סוף מגיע, אין לו מושג מה לעשות". אמרתי לו בשקט. -"אני מבין אותך, באמת, אבל תסתכלי לי בעניים" הפנתי את מבטי אליו "יהיה בסדר. אחרת יהיה להם עסק איתי" לא יכולתי להישאר אדישה למשחקו. -"מרגישה יותר טוב עכשיו?" הוא שאל בחיוך מרוצה. -"כן. תודה" -"תחכו כאן, עוד כמה דקות תגיע מישהי לדבר איתכם" אמרה אותה אישה בעלת הקול המעצבן. -"עוד כמה דקות?!" אמרתי בלחש אבל רתחתי מבפנים "אני אומרת לך, עוד שניה אני מתפוצצת ואז יצטרכו לאשפז פה אותי ותאמין לי, זה לא יהיה מחזה מלהיב" -"תמשיכי לשמור את הכעס שלך בינתיים. יום יבוא ואנחנו עוד נצחק על הכל, אבל עכשיו כדאי שנלך לנטלי" אמר מיקי, וכך עשינו. התחלנו ללכת כאשר לפתע לנגד עינינו עברו נערה ואחריה מטפלת בצעקות.</div>Fri, 03 Jun 2011 14:59:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12532299http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12532299http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12339802<div align="right" dir="rtl">כו, גם אני רוצה מעט תשומת לב! עד שלא תבוא התגובה שתרצה אותי- הבלוג סגור לאלתר.</div>Thu, 24 Feb 2011 19:17:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12339802http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12339802http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12313777<div align="right" dir="rtl">את יום הלימודים הזה, אני מניחה שלא אשכח לעולם. אומנם לא קרה בו דבר מיוחד, אך בחיי לא עבר בכזאת מהירות ופשטות. עם סיום בית הספר נסעתי באוטובוס, היישר לביתי. התקלחתי והתארגנתי נמרצות, מתלבשת יפה אל מפגש האיחוד המיוחד. בדלת, עצרה אותי אמא בקריאתה: -"לאן את הולכת?" -"אל בית החולים, לטל, רוצה להצטרף? אה לא, שכחתי את בעצם הדחקת מי זה, לא ככה?" אמרתי בקור רוח והתקדמתי אל דלת היציאה, אך אמא לא נרתעה מהתנהגותי וקראה לי בשנית. -"את לא חייבת להיות כל כך מגעילה אלי" -"למה, את חושבת שאת ראויה ליחס אחר אחרי איך שהתנהגת אלי?" -"אני בכל זאת אמא שלך, אני לא חייבת להזכיר לך את זה" האמת, ידעתי שהיא לא צריכה להזכיר זאת בכלל, מכיוון שמצפוני עשה זאת כבר בעצמו. נותרתי קרועה לשניים, חייבת לבחור צד במשפחתי המצומצמת, ולא, אמצא עצמי לבד. -"אני מצטערת " אמרתי, עוצרת את הרגשנות שעמדה לפרוץ בי ואיתה יחד גם הדמעות. -"זה בסדר" -"לא אמרת כלום לאבא, נכון?" -"מה את חושבת, שאני עד כדי כך ממהרת לבצע פה משימת התאבדות?" היא נאנחה בחיוך עצוב "אל תדאגי, סודך שמור אצלי" -"תודה" ניגשתי וחיבקתי אותה. נמאס לי לה</div>Wed, 09 Feb 2011 15:32:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12313777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12313777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12310255<div align="right" dir="rtl">-"רעות?" -"כן?" שאלתי, כשאני לא זזה ממקומי. -"מה את עושה?" שאלה אמא, עדיין לא מאמינה בסיטואציה אליה נקלעה. -"אני... את חייבת להבין" ניסיתי להתנצל. -"להבין מה? שפרצת לפרטיות שלי בשביל... מה בעצם רצית לקחת משם?" היא ניסתה לעדן את המציאות כאילו מעשיי נעשו בתמימות, לכן חקירתה נעשתה בחשדנות, ולא בצעקות. לפחות בנתיים. -"תעני לי" קולה הוגבר מעט. באותו הרגע היו מספר שניות של שקט. למצב הזה לא תוכנן כלום, לכן לקחתי החלטה משלי. -"אמא, יש משהו שאני רוצה להגיד לך" אמרתי בשקט. -"אני מקשיבה" -"אני... אני מחפשת את טל" ניסיתי לספר את הבשורה בצורה הכי פחות ישירה, כמובן שללא הצלחה. -"מה? לחפש את מי?" -"טל, הבן שלך למקרה ששכחת" -"אל תזכירי לי מה שאני מנסה כבר לשכוח שנים. מה ניזכרת בו פתאום?" טון דיבורה השתנה לפתע בקיצוניות. -"מה?" לא האמנתי שזו אמא שדיברה מולי. היה ניראה כאילו אבא התחבא מאחוריה ולחש לה את הדברים עליה לומר. -"את שמעת אותי. אני לא רוצה שתכניסי לעצמך שטויות כאלה כמו 'לחפש אחר אחיך' " -"אלו לא שטויות! ולידיתך אני מאוד רצינית בעניין" -"את לא תמצאי אותו, ואת יודעת את זה! מה את</div>Mon, 07 Feb 2011 14:27:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12310255http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12310255http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12307196<div align="right" dir="rtl">גם אם אני כותבת לעצמי לא איכפת לי עוד: העיקר להוציא את הסיפור הזה כבר החוצה. פרק 2 -"אוקי, אז מה אנחנו כבר יודעים?" שאל אותי מיקי בבית הספר יום למחרת. זה היה כבר סוף יום הלימודים ובגלל שאנחנו שכנים אנחנו נוהגים ללכת יחד חזרה הביתה. -"אם לומר את האמת... לא הרבה בכלל" -"אוקי אז אני אשאל אותך שאלות ואת תגידי לי מה את יודעת ומה לא. לאיזה בית חולים אמא שלך לקחה אותו?" -"לא יודעת" -"באיזה חודש?" -"לא יודעת" -"כמה זמן הוא שהה שם עד שנילקח לדיור מוגן, אם בכלל?" -"לא יודעת?" -"יש משהו שאת כן יודעת?" -"מה אתה רוצה, הייתי אז בסך הכל ילדה תמימה בת שתיים עשרה, אני לא זוכרת או יודעת כלום". -"זה הולך להיות יותר קשה ממה שחשבתי" הוא אמר ולאחר מכן נוצר שקט של הרהורים ומחשבות בהן מבטי היה מושפל. -"יהיה בסדר" הוא חייך, כאילו קרא את מחשבותיי "את תיראי שאנחנו נצליח"... -"אנחנו לעולם לא נצליח!" קראה נטלי ביאוש "אנחנו חייבים את אמא שלך בשביל למצוא לפחות פרטים בסיסיים" היא התיישבה על שולחן הכתיבה שבחדרי. זו הייתה כבר שעה מאוחרת וכולנו הרגשנו את טעם האכזבה המר. -"היא לא תשתף פעולה, אני יוד</div>Sat, 05 Feb 2011 19:00:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12307196http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12307196http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12302971<div align="right" dir="rtl">וואוו. לא הייתי מאמינה הצד אחד שאוכל לשמור את הבלוג הזה קיים יותר משנה, ואם זאת לחשוב על כל מה שעברתי בו (פלוס מספר חודשים בהם נטשתי) שנה נשמעת לי יותר בכיוון של תקופה קצרה המתגמדת לעומת כל מה שעברתי (אני מניחה שככה זה גיל ההתבגרות?) הנה סיפור שכתבתי ("תיבת פנדורה"): פירקתי אותו למספר פרקים ואני מקווה שתאהבו אותו, למרות שזה לא דומה בכלל למה שהראתי כאן עד כה. פרק 1 המשכתי לצעוד בין המסדרונות השונים, מנסה לא להפריע לאיש. יכולתי להרגיש את דפיקות ליבי המואצות, הולכות וגוברות עד כדי כאב, אך לרגע לא חשבתי לחזור לאחור, לא אחרי כל מה שעברתי בשבילו. לפתע המסדרון נפסק והתחלף בפינת ישיבה צדדית המופנת לכיוונה של הטלויזיה שהייתה תלויה על הקיר. שם הוא היה, נותר ללא מעש ונראה מצפה למשהו שיקרה. עצמתי עיניי בחצי חיוך, מפוחדת ונרגשת כשדמעות עומדות לעלות אחרי שנשבעתי שלא כך יהיה. הוא השתנה. הצלקות שהוא חווה במשך השנים ניראו בבירור אך תווי פניו נותרו זהים ויכולתי לזהותו בלי הרבה מאמץ. פקחתי את עיניי חזרה, לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי אליו, כשאני משננת בפעם האחרונה את מילותיי, 'היי, אני יודעת שעבר</div>Thu, 03 Feb 2011 15:47:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12302971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12302971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12138333<div align="right" dir="rtl">מאסו הכחות שהיו בי, הם מאסו בי ונטשו. ועכשיו מרגישה חסרת כל מנגנון, שידע לתת לינחת ועידוד. אני רוצה לברוח כבר, לצאת ולעבור לבית אחר. אני מודעת לדרמה שעלולה לבוא מכך, הדבר האירוני הוא שאני לא רוצה לברוח בכדיי ליצור תשומת לב שתופנה אלי או כלדבר היוצא מכך, אלא להפך, אני רוצה לעשות זאת בשביל ליצור לי שקט פנימי, לא לרכוש כעסים חדשים. לחיות עם מישהו חולה בבית זה קשה. קשה מאוד. אני מרגישה שכל פעם שאני רוצה להגיד לו משהו, מישהו נותן לי אגרוף חזק בבטן וסותם לי את הפה. מונע ממני לפגוע בחסר הישע, אך באותה העת שוכח לשחרר ולתת לי אוויר. והמצב רק מחמיר. אני כמעט ולא בבית- נמנעת מלראות את הבלגאן השורר בבית, נמנעת מלהיות עם דיירי הבית, נמנעת מלשמוע סיפורים שקורים בתוך ומחוץ לכותלי הבית. כל זאת ועדיין קשה לי. אני תוהה איך זה להיות בבית רגיל. אני מניחה שאם היו אלה רק הורים גרושים הייתי מזמן עוברת לבית האחר, אך עם אבא שמעורער בנפשו גם הוא, אין מקום מפלט. פשוט אין. ואני רק ממשיכה להיחנק, מנסה לא לשקוע שוב לרחמים. איכשהו תמיד שישנה עלייה אני מוצאת את עצמי שוב במדרון המוכר. קשה לי כבר להקשיב לע</div>Wed, 03 Nov 2010 21:10:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12138333http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12138333http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12113208<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שאני מבינה סוף סוף, לאחר הרבה ייסורים עם עצמי, מדוע הפסקתי לכתוב. הייתי בחיי בתקופה גרועה וקשה, תקופה שנמשכה שנתיים. מתוכה בשנה השנייה פתחתי את הבלוג וגיליתי מהי כוחה של כתיבה. סיפרתי לכםעל התקופות הדיכאוניות ועל הפעמים בהם הייתי מלאת כעסים. בזמנים אלה אני חייבת לציין שזה היהלי מקום מסתור אידיאלי. ועכשיו, אני כבר במקום אחר. הא, כשאני כותבת דברים כמו אלה אין ספק שאני מרגישה זקנה בת שמונים, אך זה נכון, ניטרלתי את עצמי כמעט מכל הדרמות, לרובאותן יצרתי אני בשתי ידיי. אני כבר לא בודדה, מלאת כעסים טעונים על אנשים מסויימים ואפשר להגיד שהצלחתי להשלים את משאלת ליבי. אך אני גם חייבת להיות כנה. מן הסתם, גם אני בגיל ההתבגרות ולכן גם לי יש זמנים בהם אני אומרת לעצמי "וואלה, למה את חושבת שאת כל כך הצלחת אם בכל זאת את ככה בתוך הדיכאון\הכעס הזה". אז זה נכון, ההבדל היחיד הוא, ושוב תסלחו לי אם יש בי טון מתנשא או מבוגר, שאחרי זמן מסויים הצלחתי להכיר את עצמי ולכן אני יודעת להתעשת מהר ולהוציא אותי מהמקום הזה שכל כך קל לשקוע אליו. בגלל זה, אני מאמינה שהפסקתי גם לכתוב כמו בעבר. כי כשאני</div>Thu, 21 Oct 2010 06:40:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12113208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12113208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12108913<div align="right" dir="rtl">אני מתנצלת על חוסר העידכונים שלי ועל כך אחטיף לעצמי מכה קטנה. http://www.youtube.com/watch?v=YKHXhWpuA1s הבטחתי לעצמי שבשנה הבאה יהיה לי חבר ראשון ואז אוכל להבין את משמעות המושג להיות מאוהבת. אז יכול להיות שזה חריג להיות בגילי ועדיין לא לרדוף אחרי בנים, אך אני מעדיפה את המצב הנוכחי כל עוד אני נשארת נאמנה לעצמי ולעקרונותיי. מקווה לעדכן בקרוב ממש, ביי ביי &hearts;</div>Mon, 18 Oct 2010 20:21:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12108913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12108913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12070746<div align="right" dir="rtl">ראיתי משהו כמו לפני שלושה ימים טיטאניק- בכיתי כמו מטורפת כשהוא מת (חמישה טישואים התבזבזו רק על הדקה הזאת!!)... בבוקר למחרת כנראה שהייתי עדיין במצב רוח רגשני כי אפילו כשראינו קומדיה ("קליק" עם אדם סנדלר) בכיתי ברגעי השיא! הפכתי לרגשנית בטירוף. אבל עם זאת, מתה על הסרטים האלה!!! נ.ב למה שיעורים בפיזיקה, למה אתם לא יכולים פשוט להיגמר לבד או להיעלם, הא?! הגיע הזמן להתכונן למבחן במתימטיקה</div>Wed, 29 Sep 2010 17:43:00 +0200yaelzuk7@walla.com (my perception)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=674807&blogcode=12070746http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=674807&blog=12070746