גם אם אני כותבת לעצמי לא איכפת לי עוד: העיקר להוציא את הסיפור הזה כבר החוצה.

פרק 2

-"אוקי, אז מה אנחנו כבר יודעים?" שאל אותי מיקי בבית הספר יום למחרת. זה היה כבר סוף יום הלימודים ובגלל שאנחנו שכנים אנחנו נוהגים ללכת יחד חזרה הביתה.

-"אם לומר את האמת... לא הרבה בכלל"

-"אוקי אז אני אשאל אותך שאלות ואת תגידי לי מה את יודעת ומה לא. לאיזה בית חולים אמא שלך לקחה אותו?"

-"לא יודעת"

-"באיזה חודש?"

-"לא יודעת"

-"כמה זמן הוא שהה שם עד שנילקח לדיור מוגן, אם בכלל?"

-"לא יודעת?"

-"יש משהו שאת כן יודעת?"

-"מה אתה רוצה, הייתי אז בסך הכל ילדה תמימה בת שתיים עשרה, אני לא זוכרת או יודעת כלום".

-"זה הולך להיות יותר קשה ממה שחשבתי" הוא אמר ולאחר מכן נוצר שקט של הרהורים ומחשבות בהן מבטי היה מושפל.

-"יהיה בסדר" הוא חייך, כאילו קרא את מחשבותיי "את תיראי שאנחנו נצליח"...

-"אנחנו לעולם לא נצליח!" קראה נטלי ביאוש "אנחנו חייבים את אמא שלך בשביל למצוא לפחות פרטים בסיסיים" היא התיישבה על שולחן הכתיבה שבחדרי. זו הייתה כבר שעה מאוחרת וכולנו הרגשנו את טעם האכזבה המר. 

-"היא לא תשתף פעולה, אני יודעת..." אמרתי בשקט.

-"אז איך את מתכננת למצוא את האח האבוד שלך מבלי לדעת עליו כלום?!"

-"אנחנו נמצא דרך אני אומרת לך! לשבת כאן ולצעוק עלי לא ייתן לך שום דבר" ניסיתי להישאר רגועה.

-"וואוו, אנחנו לא נגררים פה עכשיו לריבים." קרא מיקי "למישהו יש קצה של רעיון, כל דבר יעזור"

-”אני יודעת מה נעשה" קראתי והסברתי את המחשבה שרצה בראשי, מודעת לסיכון שבכך. לבסוף הם נענו בחיוב לרעיוני, וכולנו הסכמנו שאין דרך אחרת.

מאותה שיחה עברו להן השעות, וכך גם הימים, מאיטים את קצב מהירותם הרגיל, מפחדים מן הרגע המיועד בדיוק כמוני ומאיימים לחזור לאחור. אך לא נכנעתי- לא להם, ובוודאי שלא לעצמי.

ניגשתי לסלון וצפיתי באמא מדברת בטלפון יחד עם אחותה, דודה רחל. 'אסור לך לסטות מהתוכנית' הזכרתי לעצמי.

-”רעות, רצית לדבר איתי?” שאלה אמא כאשר היא סיימה את שיחתה.

-”כן" התנתקתי מיתר מחשבותיי  "סתם, רציתי לשאול אותך משהו".

-”כולי אוזן".

-”תהיתי איפה הצמיד שקניתי לך בשנה שעברה ליום הנישואים. את במקרה זוכרת אותו?”

-”איך אפשר שלא? את הרי יודעת שהוא היה כל כך חשוב לי עד ששמתי אותו במגירה הסודית“.

את אותה 'מגירה הסודית' שאמא אהבה לכנות, זכרתי היטב. שם הייתה נוהגת לשים את כל הדברים החשובים לה ונועלת אותם במנעול. איש לא ידע מה היא מחביאה בפנים. איש, מלבדי. אם יש פרט אחד שידעתי בבירור הוא שאותה מגירה הפכה לרשמית, ובמיוחד 'סודית' לפני שש שנים, וכמעט בטוח שבתוכה היו חבויים כל המסמכים הקשורים בטל.

ניגשנו לחדר השינה כאשר אמא מובילה ואני משתרכת אחריה, היישר אל המקום בו שמורים חפציה. היא שלפה את המפתח אחרי שביקשה ממני לא להסתכל וניגשה חזרה לפתוח את המגירה. ברגע הזה ידעתי שאני צריכה להתחיל לפעול.

-”רעות, הכל בסדר?! מה קורה לך?!” אמא שאלה בחרדה כשראתה אותי נחנקת במפתיע.

-”אני לא יודעת... מה... זה...” אמרתי תוך כדיי שיעולים עמוקים.

-”את צריכה מים?” היא שאלה ואני הנהנתי בקושי. היא לא חשבה פעמיים ומבלי להשתהות רצה למטבח. אני יודעת שמאז שטל כבר לא חלק בחייה, הפכתי לדבר המשמעותי ביותר בעיניה, ומעט הלחיץ אותי לשחק בזה, אך כרגע לא היה לי זמן להתעמק במחשבות האלו. התחלתי לחטט בין הדברים השונים שהיו מצויים במגירה, לא מפסיקה להשתעל בקלוניות למקרה שתשמע, עד שבתחתית, כפי שחשבתי, היו מסמכי אישור האישפוז בבית החולים בו כנראה שוכן טל. מהר דחפתי את הניירות מתחת לדפי המדפסת המקולקלת, כך שאיש לא היה יכול לעלות בדעתו שהם שם.

לפתע חזרה אמא במהירות ונתנה לי מן המים אותם שיתיתי בזהירות ולאט לאט נרגעתי.

-”מה תפס אותך ילדונת" היא חייכה באנחה גדולה.

-”לא יודעת" חייכתי גם אני. רק חבל שלא היה לה שמץ של מושג מהו מסר חיוכי, ומה מסתתר מאחוריו. היא לא ידעה שזהו היה בכלל חיוך של התנצלות, חיוך מזויף שאני מתביישת בו ורוצה כבר למחוק אותו מפרצופי ולגלות לה את האמת, גם אם היא קשה.

-”את עדיין רוצה לראות את הצמיד?”

-”ברור"

היא חיפשה ואני הייתי בטוחה שעוד שניה תגלה, תצעק ותבכה על מה שעוללתי. אבל לא כך היה.

-”הנה הוא" היא הגישה לי אותו "את רוצה שאענוד אותו בשבילך?”

-”אחרת למה ביקשתי?”

-”תגידי לי את" היא אמרה וחיוכי נמחק במבט לא מבין, מפוחד. “אני כמובן צוחקת, את בטוחה שהכל בסדר?" היא חייכה את חיוכה המוכר ולאחר מכן ענדה את הצמיד וניגשה למטבח, להכין אוכל לארוחת שבת. אמא הייתה עקרת בית מנוסה ולעולם לא איכזבה במטעמים שהכינה, אבל היום לא היה לי עוד תיאבון. שנאתי את עצמי, אבל נשארתי דבוקה במטרתי. שום דבר לא כבר יכל לשנות את רצוני למצוא את טל.

בסוף הארוחה, ואחרי כמעט שעה של צפיה בטלויזיה ניגשתי למיטתי וכך הפך היום לאתמול.

כל השבת לא יכולתי להירגע. קיוויתי שהכל יעבוד על פי התוכנית.

לפנות ערב, אחרי כל היום המתיש, כשבידיי המסמכים, ניגשתי לחדר השינה, יודעת שאף אחד לא בבית. פרצתי את המגירה בעזרתו של המפתח אותו קיבלתי מדודה של נטלי, שעובד בחנות למפתחות. לפני שבוע ביקשנו ממנו את הטובה הזאת בעזרת תירוץ עלוב אותו המצאנו. הכל עבד כמו שצריך. עמדתי לשים את המסמכים בתחתית המגירה, בדיוק איך שמצאתי אותם, אבל בדיוק אז...

-"רעות?" עבר בגופי רעד לשמיעת הקול המוכר. הסתובבתי באיטיות לאות הקול המופתע, ולצערי הרב, גיליתי שלא דמיינתי. היא באמת עמדה שם...