היי!
שמחתי לראות את כמות התגובות בפוסט הקודם, תמשיכו להגיב... 
חוץ מזה אני מקווה שתקראו, תיהנו, תגיבו ותירשמו למנויים או לקבועים אם אתם עדיין לא שם. [=
- - - - - - -
השעה היתה תשע בבוקר. אני עמדתי מול המראה, השיער שלי רטוב, אני לבושה בחלוק, ואין לי שמץ של מושג מה ללבוש לפגישה עם מורן.
אם הוא יבוא, זאת אומרת.
בהתחשב בזה שנתתי לו סטירה...
אבל זה לא שאני מצפה שהוא סתם יבוא. כבר הספקתי לשלוח לו אס-אמ-אס, נתראה מחר בעשר בבית- הקפה. אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה.
קיבלתי בחזרה אס-אמ-אס שהיה כתוב בו טוב.
לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. מצד אחד- למה לא כדאי לי לנתק את הקשר עם מורן: הוא נחמד, ההורים שלי מרוצים ממנו, וכיף לי להיות איתו. למה כן כדאי לי לנתק איתו את הקשר- הוא החטיף לידיד הכי טוב שלי ועשה לו 'פנס' בעין, אין לו אמון בי והוא חושב שאני יוצאת ומתנשקת עם בנים אחרים מאחורי הגב שלו.
בחנתי את אחד הג'ינסים שלי, תוהה אם הוא מתאים.
כבר הספקתי להתקשר לעמית, ולזכות לתשובה של: "השתגעת?! אני ישנה עכשיו! הערת אותי!", או שבמילים אחרות: היא לא יכולה לבוא ולעזור לי עם הבגדים.
בסוף בחרתי בג'ינס בהיר ובחולצת פסים ארוכה. היום אמרו שיהיה הרבה פחות קר, מקסימום טפטוף קטן, אבל לא יותר.
נעלתי נעליים והסתרקתי, והעברתי קצת את הזמן עד שהגיעה השעה רבע לעשר.
לקחתי פלאפון וקצת כסף, ויצאתי מהבית. אחרי רבע שעה הליכה הגעתי לבית- קפה. חיפשתי שם את מורן. לא ראיתי אותו.
החלטתי לחכות לו קצת.
תפסתי לי שולחן קטן וכיסא מעץ, ומדי כמה רגעים הצצתי בשעון שבפלאפון.
10:05... 10:10...
בשעה 10:12 הוא הופיע שם, לבוש בבגדים רגילים ליום- יום, השיער שלו יבש. אפשר היה לחשוב שהוא סתם יצא לשאוף קצת אויר צח.
הוא התקרב לאט אל השולחן שלי. "היי מאי."
"היי," אמרתי, מנסה להישמע כרגיל. "איחרת קצת."
הוא משך בכתפיו, אדיש.
"רוצה לשבת?" הצבעתי על הכיסא שמולי. הוא התיישב. אחת המלצריות ניגשה אלינו.
אני הזמנתי שוקו חם, ומורן הזמין פחית קולה.
"אז..." אמרתי. "מה העניינים?" ותוך כדי ניסיתי לחשוב איך בדיוק להסביר לו על מה שקרה אתמול בערב.
הוא משך בכתפיו. "סתם."
שתקנו עוד כמה דקות. אני הרגשתי ממש לא בנוח, בניגוד למורן, שישב שם אדיש לגמרי.
"אז... מה שלום התינוקת?" שאלתי. "היא תהיה בסדר?"
הוא שוב משך בכתפיים. "נראלי."
"או-קי, מורן, מה הקטע?" שאלתי ברוגז.
"מה?"
"זה שאתה בקושי מדבר."
"מה, את הולכת להחטיף לי סטירה גם על זה?"
הסמקתי.
"זה הגיע לך."
"לא זה לא. את הולכת ומתחבקת עם בנים אחרים, ועוד משקרת לי שאת בעונש."
נשפתי לאט. לא באתי הנה כדי לריב איתו בצעקות. באתי הנה כדי להסביר לו.
"אפשר להסביר לך דקה?" שאלתי.
"תנסי."
"או-קי," אמרתי. "אז בגלל שאני ואלכס חזרנו מאוחר מהריצה, אמא שלי נתנה לי עונש- שאני אהיה מקורקעת עד ליום שני בשעה שבע בערב."
הוא הרים גבה. התעלמתי מזה.
"סאם התנהג קצת מוזר-"
"מי זה סאם?" הוא קטע אותי.
"הידיד שלי," אמרתי. התאפקתי מאד שלא לומר 'הילד שהחטפת לו בוקס בעין', אבל התאפקתי. "אז ישר כשנגמר העונש שלי הלכתי לבקר את סאם, כי הוא נמצא כמה מטרים מהבית שלי. ויצאנו לריצה קטנה בפארק. ואז פשוט היה לי קר אז הוא חיבק אותי. חיבוק של ידידים כזה."
הוא הביט בי במין מבט משועשע.
"זה התירוץ הכי עלוב ששמעתי בחיים שלי."
"אבל זה באמת מה שקרה!" התעצבנתי.
"'היה לי קר'? נו באמת, מאי, בגלל שהיה לך קר הוא היה חייב לחבק אותך ככה? זה היה נראה הרבה יותר מזה."
"אולי גם אתה הגזמת בתגובה שלך," אמרתי, "בזה שאתה התחלת להחטיף לו מכות."
"אני אמרתי לו להוריד ממך ת'ידיים," הוא אמר לי, חזר לאדישות, "הוא לא הקשיב. הייתי צריך להבהיר את עצמי."
"כי הוא לא הבין עברית, טמבל!" אמרתי.
"לא אכפת לי. הוא אמור להבין שאני רוצה שיעזוב אותך כבר."
"לא, הוא לא. הוא לא ידע שאתה ואני חברים."
הוא שוב הרים גבה.
"אז זה ברור, לא? הוא מנסה להתחיל איתך. חושב שיכול להיות ביניכם משהו מעבר לידידות."
"לא, הוא לא," אמרתי. "וגם אחרי שהחטפת לו מכות הסברתי לו שזה היה החבר שלי, זה שעשה לו פנס בעין."
"ואז, מה קרה לו? הוא נהיה יותר עצבני? כועס? כאילו מאוכזב? לא מגיב? שותק?"
שתקתי. כי זה בדיוק מה שסאם עשה. אבל לא יכול להיות שסאם רוצה יותר מידידות איתי, נכון?...
"סאם עכשיו יודע שיש לי חבר," אמרתי. "הוא לא ינסה להיות יותר מידיד שלי, בין אם זה מה שהוא רוצה ובין אם לא."
הוא שתק רגע, ושוב הביט בי, כאילו משועשע.
"את ממש אכזרית, אה?"
"מה?"
"את גם רוצה להיות ידידה של ילד שאני בטוח שהוא מאוהב בך, ואת יודעת שהוא מאוהב בך, בזמן שיש לך חבר. משהו כאן לא נראה לך קצת מוזר?"
"לא. ואני בכלל לא חושבת שסאם מאוהב בי."
מורן צחק.
"את בכלל ראית את ההבעה על הפנים שלו אחרי שצעקתי עלייך?"
"לא. הוא היה מאחורי."
"יפה. אז הוא נראה ממש, אבל ממש כועס. זה היה הרגע שהכי פחדתי שהוא ישבור לי את היד או משהו."
"הוא סתם כעס על זה שהרבצת לו."
"ומה עם זה שהוא צעק, 'תעזוב אותה'? ממש בא להגן עלייך, אה?"
"לא. לא במובן הזה. הוא רק בטח פחד שתרביץ לי גם או משהו. הוא חשב שאנחנו לא מכירים."
מורן לקח שלוק מהקולה שלו.
"מדהים איך לכל דבר שאני אומר את ישר ממציאה תירוץ למה זה 'לא'. מתי תראה שכל מה שאני אומר זה 'כן'? חבל, זה יהרוס לכם ת'ידידות. תנתקי איתו את הקשר, את רק פוגעת בו ככה."
"למה לי חובה לנתק איתו את הקשר?" שאלתי בכעס.
"כי ככה אני אומר לך, בסדר? את פשוט טועה, ובסוף הוא סתם יתעצבן עלייך וינשק אותך בכוח, או שלי הוא יבוא ויחטיף מכות-"
"כן," אמרתי, "ממש הגיוני. סאם אף פעם לא ניסה לפגוע בי, ובטח שלא מבחינה פיזית. ואם הוא יחטיף לך מכות? אז שיחטיף. אתה זה שהתחלת עם האלימות אתמול, וזה יגיע לך."
"תנתקי איתו את הקשר, אני אומר לך. הילד הזה לא טוב. הוא נראה לי אלים."
הפעם ממש צחקתי, בקול.
"סאם? אלים? הוא יכול להיות חזק כשהוא רוצה, אבל הוא לא אלים כמוך."
"מז'תומרת?!"
"שאתה זה שהתחלת את המכות."
"הוא חיבק אותך. אני אמרתי לו להוריד ממך ת'ידיים. ומותר לי להחטיף למי שאני רוצה."
"יפה! אז גם לי מותר להתחבק עם מי שאני רוצה."
הוא קם.
"יופי. אז לכי תתחבקי ותתנשקי לך עם בנים אחרים."
גם אני קמתי. "בכיף, אולי הם גם לא יהיו גועליים כמוך."
הוא השאיר שישה שקלים על השולחן, בשביל הקולה שלו. אני השארתי שם כסף בשביל השוקו שלי, והלכתי משם.
*****
מנקודת המבט של סאם.
בשעה שלוש בצהריים המורה הפרטית שלי לעברית בדיוק גמרה ללמד אותי, כשנשמע צלצול בדלת.
שמעתי שמישהו פותח את הדלת למטה, ושמישהו עולה במדרגות.
המורה בינתיים ארזה את התיק שלה ואמרה לי להתראות, ושלא אשכח לעבוד על מה שהיא לימדה אותי היום.
בערך שתי שניות אחרי שהיא יצאה, מאי נכנסה לחדר.
מצד אחד- תמיד, אבל תמיד שמחתי לראות את מאי: מצד שני, זה השתנה, אחרי שהבנתי שיש לה חבר.
ומצד שלישי, לא שמחתי ממש לראות אותה במצבה כי העיניים שלה היו אדומות ונפוחות, וראו עליה שהיא בכתה, ואני לא אהבתי לראות שהיא עצובה.
"מאי?" שאלתי, "מה קרה?"
היא התיישבה על המיטה שלי, ואני התיישבתי לידה.
"נפרדנו," היא אמרה בקול חנוק.
תיארתי לעצמי שאם אני אתחיל לקפוץ במקום ואצעק, "יופי!" זה יהיה קצת חסר- רגישות מצדי. אז חיבקתי אותה ביד אחת, והיא חיבקה אותי. לא ידעתי מה זה החיבוק הזה בשבילה, אבל לא רציתי שהיא תזוז ממני.
זה היה ככה בערך דקה. היינו מחובקים, והיא בוכה לי על הכתף.
אחרי זה היא התנתקה ממני, ומחתה את הדמעות מהפנים שלה.
"מצטערת שאני סתם נופלת עליך ככה," היא אמרה לי במין חיוך עצוב, "אני פשוט הרגשתי שאני חייבת לספר את זה למישהו, מבין? וזה כזה... כזה קשה לי לקלוט שבאמת נפרדנו."
"אני בטוח שיהיה בסדר" אמרתי.
היא שתקה עוד רגע.
"רוצה לשחק כדורסל או משהו?"היא הציעה. "אני יכולה להזמין את אלכס."
"בסדר," אמרתי.
מאי צלצלה אל אלכס, וסיכמנו שהוא יבוא אליה ואנחנו אליו וניפגש באמצע הדרך.
אחרי פחות מעשר דקות נפגשנו, ואז הלכנו ביחד. גיליתי שלי ולאכלס יש הרבה במשותף, וממש התיידדנו.
מה שכן, מאי כמובן דבר ראשון שאלה- אם אלכס באמת שזוף ככה טבעי או שהוא השתזף בשמש.
"בשמש," אמר אלכס. "בטח עוד מעט הצבע קצת ייעלם."
כשהגענו למגרש בחזרה התחלנו לשחק. החלטנו לעשות את זה כולם על כולם, ואלכס היה בערך ברמה שלי, ככה שזה היה כיף.
"אני אלך להביא לנו מיץ או משהו," אמרה מאי אחרי כמה דקות של ריצה וכדרורים. "אני כבר חוזרת," היא אמרה, ורצה לבית שלה.
"סאם, תקשיב," אמר לי אלכס. "אתה צריך להיות פחות שקוף." הוא דיבר אנגלית, ודיבר ממש טוב.
"מה זאת אומרת?" שאלתי במהירות.
"בזה שאתה אוהב את מאי. ככה היא תבין את זה בשניות. או שאתה יכול לומר לה את זה. אני רק מייעץ לך, כי זה די בולט. מבין?"
הרגשתי שאני מסמיק. אבל אלכס לא צחק עליי: הוא אפילו לא לעג לי.
"אתה יודע," אמרתי במבוכה, "בהתחלה, כשראיתי אותך ואת מאי, חשבתי שאתם חברים."
אלכס צחק.
"לא, אני בכלל לא חושב על מאי בצורה כזאת. אבל בכל זאת..." מלמל, "אתה יודע לשמור סודות?"
"בטח," אמרתי במהירות.
"ואתה לא אומר את זה למאי. אני אמות מרוב בושה."
"מבטיח," אמרתי.
"טוב, בסדר..." הוא אמר, ובדק שמאי עוד לא חזרה. "יש לה חברה אחת, מאד טובה- יצא לי כבר לפגוש אותה פעם אחת, ומאי סיפרה לי עליה די הרבה. קוראים לה עמית."
"אז מה הבעיה?" שאלתי.
"שכבר יש לה חבר," נאנח אלכס. "קוראים לו דניאל, נדמה לי. הם באותה כיתה."
"אתה בבית ספר שלהם?" שאלתי.
"כן, אבל בכיתה המקבילה."
"טוב," אמרתי, "אני לפחות שמח שאין לך שום קטע עם מאי. ולך תדע- אולי גם עמית מחבבת אותך? תנסה לקבוע איתם פגישה כזאת, של כמה חבר'ה, ותראה אם עמית ודניאל הזה עוד ביחד."
"רעיון טוב," אמר אלכס, בדיוק כשמאי הופיעה מעבר לשביל.
"מצטערת על העיכוב," היא אמרה, "אבל הבאתי לנו מיץ. רוצים?" ביד אחת היא החזיקה בקבוק מיץ, וביד השנייה שלוש כוסות חד- פעמיות.
"בטח," אלכס ואני אמרנו ביחד, ואז הלכנו לשתות.
*****
חזרה לנקודת המבט של מאי.
המשך חופשת סוכות עברה במהירות. את השיעורים כבר גמרתי לגמרי, וכמעט את כל הימים ביליתי עם סאם ועם אלכס, וגם יצא לי כמה פעמים טובות להיפגש עם עמית, מיטל, ואפילו מעיין, שהתברר שהיא חברה מצוינת.
ואז הגיע יום שבת בערב, ובאוויר עמדה הרגשה מבואסת של סוף החופש. כבר לבשתי פיג'מה, והתיק שלי היה מוכן ליד דלת החדר.
השעה היתה רבע לאחת- עשרה כשכיביתי את האור והלכתי לישון.
ובלילה חלמתי חלום. חלום מוזר קצת.
אני פשוט ישבתי על כיסא- נדנדה במרפסת, ומסביבי המון פרחים. לידי ישב סאם, שנינו באותו כיסא, מחובקים וצוחקים.
זה היה מוזר. 'סאם לא רוצה איתי יותר מידידות', חשבתי לעצמי בתקיפות. 'ואני גם לא אוהבת אותו במובן הזה. רק לפני כמה ימים נפרדתי ממורן. סאם הוא רק ידיד'.
אחרי שהתעוררתי מהחלום, לקח לי די הרבה זמן חזור להירדם.
*****
בר קמה בבוקר בשעה שבע, בידיעה שהיום הוא יום ראשון ה-11 לחודש, והיא מתחילה ללמוד בבית הספר החדש.
היא לבשה חצאית מיני ג'ינס עם טייץ לבן מתחת, שהיא קיפלה עד לברך. אם לא היה קריר בחוץ, היא לא היתה הולכת עם טייץ מתחת לחצאית.
היא שמה חולצת בית- ספר לבנה, וסירקה את שערה.
תמיד החמיאו לה כמה שהיא יפה: היה לה שיער ארוך וחלק, בצבע של תפוז ממש, ועיניים כחולות- ירוקות, ועור בהיר עם ממש מעט נמשים.
היא התאפרה כמובן, ושמה שרשרת כסופה עם תליון.
אחרי שהתארגנה היא ירדה לסלון.
"אבא!" היא קראה. "בוא תסיע אותי לבצפר!"
אביה ירד במהירות במדרגות, משקפיו המרובעים עקומים מעט על אפו, והשרוכים בנעל אחת שלו עוד לא קשורים.
"רגע, בר," הוא אמר. "אופק כבר מוכנה?"
"אני פה," נשמע קולה של אופק. אופק היתה אחותה התאומה של בר, אם אפשר לקרוא להן תאומות.
בניגוד לשיערה של בר, שהיה חלק תמיד כמו מקל ארוך, שיערה של אופק היה מקורזל: צבע עיניה של אופק היה כחול רגיל, והיא לא התאפרה- רק באירועים מיוחדים.
גם רק לפני חודשים אחדים היא עברה לשים עדשות מגע במקום את המשקפיים שלה.
חוץ מזה, היא גם לא נהגה להשקיע בבחירת הבגדים שלה: היא לבשה בדרך- כלל טרנינגים או ג'ינסים נוחים, וחולצות קצרות עם הדפסים וסווטשרים חלקים.
אחרי כמה דקות הם כבר היו בנסיעה, בר מדברת בפלאפון שוב עם סתיו, וגשם מתחיל לרדת, טפטוף קל.
"ביי אבא," אמרה בר אחרי שהגיעו וטרקה את דלת המכונית.
"ביי חמודות," אמר להן, "שיהיה לכן יום מוצלח!"
"או-קי, בר- יש חתיכים באזור?" שאלה סתיו בזמן שבר נכנסה אל המבנה.
"רגע, אני כבר נכנסת לכיתה..." אמרה בר והלכה אל הכיתה שלה, ט'4.
"וואו," היא אמרה, "יש פה מלא, בחיי! חכי דקה על הקו, סתיו..."
היא עשתה היכרות קצרה עם חצי מהילדים בערך, רובם בנים, והשאר סתם באו כדי להגיד שלום.
"יואו, את לא מאמינה כמה..." אמרה בר בהתרגשות אחרי שיצאה שוב מהכיתה, בטענה שהיא צריכה לברר משהו במזכירות. "יש פה כאלה חתיכים! יש כאן דין, כזה מהמם... וגם תום, שנראה לגמרי לא רע. ויש פה איזה מישהו שנראה כזה נחמד, הכי שווה! קוראים לו מורן..."
*****
חזרה לנקודת המבט של מאי.
פקחתי את העיניים, ובחלון הגדול שמול המיטה שלי דפק גשם על החלונות. הרחוב היה אפור, רטוב וריק, ומרחוק שמעתי צפירות של מכוניות.
במובן מסוים שמחתי לשבור את השגרה של החופש, שכבר התחיל קצת להימאס עליי, כי לדעתי כל אדם צריך מסגרת כלשהי.
התארגנתי במהירות, ובשעה שבע וחצי כבר הייתי מוכנה. סאם ואני סיכמנו שנעלה ביחד על האוטובוס, ושאני אכיר לו כמה ילדים מהכיתה, ואסביר להם שהוא לא מדבר עברית כל- כך טוב.
אחרי עשר דקות מישהו צלצל בפעמון. פתחתי את הדלת, וסאם עמד שם, מחזיק מטרייה גדולה.
"היי מאי!" הוא אמר בשמחה. "איך העברית שלי?" הוא אמר, בעברית כמובן.
"משתפרת," אמרתי לו באנגלית. "שלום, מה שלומך הבוקר?" אמרתי לו בעברית.
"שלומי מצוין, תודה!" הוא השיב בעברית, וחייך. "ומה שלומך? איזה גשם גדול יורד היום, מה?"
"אומרים בדרך- כלל 'גשם חזק', לא 'גשם גדול'," אמרתי.
"גשם חזק," אמר סאם. "יש היום גשם חזק. תמיד זה בישראל גשם חזק?"
"תמיד בישראל יורד גשם חזק?" תיקנתי אותו. "עכשיו חורף, אז יורד גשם. בקיץ מאד חם כאן, אני זוכרת."
"מתי האוטובוס מגיע?" שאל סאם בעברית. הוא ממש השתפר.
"הוא אמור להגיע ממש עוד דקה," אמרתי. באמת אחרי דקה בערך הוא הגיע. הכרתי לסאם את הנהג, וחיפשנו מקום לשבת בו.
"היי, מאי!" קראה אליי מעיין, לידה מושב ריק.
"סאם, זאת מעיין," אמרתי לסאם באנגלית.
"תלמיד חדש?" היא שאלה. "מאיפה הוא הגיע?"
"הוליווד. אני מכירה אותו עוד משם," אמרתי. סאם ואני תפסנו מקומות ממש מול מעיין, ככה שיכלנו להסתובב אחורה ולדבר איתה תוך כדי נסיעה.
ככה גם הכרתי לסאם את עמית, מיטל, דניאל, רועי ואיתי, ועוד ילדים באוטובוס.
הגענו לכיתה בשעה שמונה בדיוק, ונכנסנו לשם. שרון נכנסה ממש חצי דקה אחרינו, והציגה את סאם בפני כולם.
"שלום, תלמידים," היא אמרה. תמיד דיברה במין רשמיות כזאת. "זה סאם, והוא חדש בבית הספר. הוא בא הנה מהוליווד, ולא מדבר עברית כל- כך טוב. אם תוכלו מדי פעם לתרגל איתו קצת עברית, וכשאתם מדברים אליו נסו ללמד אותו מילים חדשות תוך כדי. אני בטוחה שהוא ישתלב בכיתה במהירות ושידע את השפה העברית היטב. סאם, אתה יכול לשבת שם, ליד רועי."
סאם חייך אליי בזמן שהלך בין השולחנות והתיישב ליד רועי, שהתחיל להסביר לו על השיעור ועל בית הספר.
במשך השיעור הראשון כל אחד דיבר על מה שהוא עשה בחופש, ושני ילדים אפילו טסו לחו"ל. השאר היו במלונות ודברים כיפים כאלה.
מאחוריי שמעתי את רועי מסביר לסאם מה כל אחד אומר, ושמחתי שהם מסתדרים טוב.
בהפסקה הסתובבנו אני, מעיין, עמית ומיטל.
"אתן יודעות, בת- דודה שלי מתחילה ללמוד בבית- ספר הזה מהיום" אמרה מיטל.
"נחמד," אמרתי. "באיזה כיתה היא?"
"בשכבת ט'.ט'4, נדמה לי... קוראים לה בר, אולי יצא לנו לראות אותה היום בקפיטריה."
"כנראה יש די הרבה ילדים שעברו לבית הספר כאן אחרי החג," אמרה מעיין. "לפחות ארבעה. סאם, האח שלו, בר, והילד הזה, נראה לי קוראים לו דין."
"מי זה?" שאלתי. "איך את יודעת שהוא חדש? את מכירה אותו?"
"לא, אבל שמעתי את הבנות מדברות עליו בשירותים," היא אמרה.
"למה?" שאלתי בבלבול.
"אמרו שהוא 'חתיך הורס ומעלף', זה היה ממש מגעיל לשמוע איך הן דיברו עליו. אבל לא יצא לי לראות אותו. אולי גם אותו נראה."
בארוחת הצהריים יצא לנו לראות את בר ודין, הילדים החדשים שבשכבה מעל.
בר, בת- דודה של מיטל, היתה בשולחן עם כמה ילדים שזיהיתי- מורן, ושני חברים שיצא לו להכיר לי פעם, תום ומיכאל. ישב שם גם דין הילד החדש: שיער בלונדיני ממש בהיר, עיניים כחולות- ירוקות, גבוה ומתלבש יפה. ראיתי בסביבה כמה בנות שצחקקו לידו.
ראיתי את בר מצחקקת ליד מורן ומסתכלת עליו. הוא, בניגוד אליה, לא הגיב. הרגשתי כאילו משהו מארוחת הצהריים שאכלתי באותו רגע מתפתל לי בבטן.
לא ידעתי אם אני מרגישה אליו משהו. זה שהוא צרח ככה על סאם, ועוד הרביץ לו, ממש הגעיל אותי. גם ההתנהגות שלו בבית- הקפה. מראש הוא בא לשם רק כדי להיפרד, עכשיו זה נראה לי כזה ברור: זה שהוא התלבש בבגדים פשוטים ואפילו לא התקלח, זה שהוא בא באיחור ואני נאלצתי לחכות לו, זה שהוא בכלל לא דיבר איתי או הסתכל עליי...
"היי, מאי!" שמעתי קול מוכר שקטע את מחשבותיי. הרמתי את מבטי, וראיתי מולי את אלכס. מוזר שעד עכשיו בכלל לא יצא לי לראות אותו בבית הספר.
"הי אלכס!" אמרתי. "מה העניינים?"
"בסדר," הוא אמר. "תקשיבי, היום יש סרט אחד די טוב שכבר כמה זמן חיכיתי שהוא יצא, ואני מזמין כמה חברים. רוצה לבוא גם? גם סאם וכל השאר מוזמנים," אמר.
"בכיף, נשמע לי טוב," אמרתי. "סאם, אתה בא?" שאלתי אותו בעברית.
"בסדר," הוא אמר. "אני מדבר עברית יותר טוב עכשיו, לא?"
"כן, הרבה יותר טוב," אמר אלכס. "אז זה היום בקולנוע שבו נפגשנו אז, בשעה שש, עד שמונה ועשרים."
"גם אני אבוא," אמרה מעיין. "אני אשאל את אורן אם הוא גם רוצה, אנחנו ביחד כמעט שבועיים. הוא אוהב סרטים."
"נראה לי שאני יכולה," אמרה מיטל. "אני אשאל את ההורים שלי."
"מה איתך, עמית?" שאל אותה אלכס.
"נראה לי," היא אמרה. "אני גם צריכה לשאול."
שלושת הבנים אמרו שאם הם יוכלו אז הם יבואו, ואלכס חזר לשולחן שלו ושל החברים שלו.
"אז, את שמחה שבר הגיעה לבית ספר הזה?" שאלתי את מיטל.
"המממ," היא אמרה ולא הביטה בי. "היחסים בינינו הם... אה... לא משהו."
"אה," אמרתי.
"האמת שאנחנו די שונאות אחת את השנייה," היא אמרה לי במין חיוך מתנצל. "אני חושבת שאם הייתי אחותה הייתי פשוט משתגעת. זאת היא, שם, רואה? קוראים לה אופק."
אופק ישבה במרחק שני שולחנות מהשולחן של בר, שלפי מה שראיתי ממנו נראה כמו שולחן של 'מקובלים'. היה לה שיער מקורזל, והיא לבשה ג'ינס משופשף וסווטשרט בצבע אפור חלק, ודיברה עם ילדה אחת עם שיער שחור חלק וקצר, שראינו רק את הגב שלה.
"את אופק אני מחבבת הרבה יותר," אמר ה מיטל. "היא לא מתנשאת כמו בר. הן ממש כמו שני הפכים, אתם יודעים?"
"לפי מה שאני רואה, כל הבנים מנסים להתחיל איתה," אמרה עמית, שהסתכלה גם היא על השולחן של 'המקובלים'.
"אבל לפי מה שאני רואה, היא נמרחת על אחיך," אמרה מעיין. הן כבר ידעו כמובן שאני ומורן נפרדנו.
"איכס. זה מגעיל רק להסתכל על זה," אמרה עמית בגועל כשהבחינה בבר שהחזיקה למורן את היד וחייכה אליו חיוך מתחנף. הוא הסתכל במגש שלו, והחליק כאילו במקרה את היד שלו מהיד שלה.
"הא, לא משתף פעולה," צחקה מיטל. "לבת- דודה שלי יש אתגר. לפי מה שהבנתי מהסיפורים החופרים שלה בפלאפון, היא יצאה כמעט עם כל הבנים בשכבה שלה."
"חבל שהיא גדולה ממני," אמר איתי. "אבל אף בת ט"טניקית לא תסכים לצאת עם ח"תניק."
"היא חגגה יום הולדת 14 לפני חודש וקצת," אמרה מיטל. "היא בטח הכי קטנה בשכבה."
"מה?!" הזדעזע דניאל, "אני עוד שבועיים אהיה בן 14, ואני גבוה ממנה בראש!"
"לא פייר," הסכים רועי. "סאם, אתה בכלל מבין על מה אנחנו מדברים?"
"כן," אמר סאם, "אבל אני לא יודע מה לומר. אני לא מכיר את הילדה הזאת."
"גם אנחנו לא," אמר איתי. "היא בת- דודה של מיטל, וגם היא חדשה כאן."
"אה," אמר סאם.
"אבל עכשיו אני מבינה למה כל הבנות דיברו בשירותים על דין," עיקמתי את האף כמו שעמית אוהבת לעשות. "מתערבת איתכם שהוא נחשב עכשיו לבן הכי 'חתיך' בבית ספר. בטח אפילו הזי"ניקיות מדברות עליו!"
"נדמה לי שכן," אמרה מעיין. "שמעתי שתי בנות מ-ז' מדברות עליו כשהן יצאו מהמבנה."
עמית גלגלה עיניים.
"טוב, אני לפחות לא מתכוונת לרדוף אחרי שוויצר דביל שכזה," אמרה עמית.
"שוויצר ודביל, אבל חתיך," אמרה מיטל.
טוב, אז במובן מסוים קייטי צדקה: יש בנים שאי אפשר לומר עליהם, 'לא חתיך'. יכול להיות שהאופי שלהם יהיה דוחה, אבל הם יהיו מהממים מבחינה חיצונית.
*****
זהו זה. היא כבר ניסתה הכל, אבל שום דבר לא גרם למורן להגיב אליה.
דין דווקא נראה מתעניין, למרות שבע הבנות שהלכו מאחוריו.
אבל לא מורן. הוא היה בין הבנים היחידים שיצא לה לפגוש שלא הגיב אליה כמו שהגיבו כל- כך הרבה בנים אחרים.
זה הכעיס אותה. בסוף היום היא אמרה למורן באחד החיוכים ששמרה בשבילו, "נתראה מחר" ונופפה לו. הוא רק אמר "ביי" בלי להסתכל והמשיך ללכת.
זה הרגיז אותה במיוחד.
רק שהיא לא ידעה שבאותה שעה שהיא חייכה אל מורן ואמרה לו, 'נתראה מחר', הוא חשב על מישהי אחרת, מישהי שישבה לא רחוק מהם בקפיטריה, ותהה אם עשה את הצעד הנכון כשנפרד ממנה.
- - - - - - -
זהו, מקווה שאהבתם את הפרק!
שיהיה לכולכם ערב טוב ושבת שלום. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור "לרוץ עם הרוח"