היי!
מאד שמחתי לראות את כמות התגובות, תודה רבה, זה ממש משמח אותי. 
הנה הפרק ה-17, ושימו לב שמצטרפת דמות חדשה בסוף, היא עוד תופיע די הרבה בהמשך...
תיהנו!
- - - - - - -
הוא התקשר.
זה היה בערך ב-23:00, כשכבר החלטתי לוותר וללכת לישון.
כשראיתי שעל הצג כתוב 'מורן', הלב שלי קפץ איפשהו לגרון. אולי כי כל- כך רציתי להסביר לו למה לא באתי. זה לא ש'הברזתי' לו, רק הייתי חולה...
"הלו?" הוא אמר.
"מורן?" שאלתי. הקול שלי היה טיפה גבוה. למה תמיד כשאני רוצה להסביר את עצמי אני עושה את הקטעים האלה?!
"מה את רוצה?" הוא שאל. הקול שלו היה אדיש, כמעט אטום.
"להסביר לך." נשמתי עמוק. "למה לא באתי. זה לא שלא רציתי, מורן, באמת-"
"אז למה לא התקשרת להודיע לי?" הוא אמר. שתקתי רגע. שוב התחילה להיות בתוכי, כאילו לטפטף לי לגוף, הרגשה מגעילה: מעין סוג של אשמה...
כי לסאם דבר ראשון הודעתי לו בבוקר על זה שאני לא יכולה לבוא.
אבל עם מורן? שכחתי לגמרי. שכחתי שקבעתי עם החבר שלי. לילד שאני מכירה פחות משבוע כן הודעתי, ילד שגר 20 מטר ממני, אבל לחבר שלי?
לא הודעתי.
"אני מצטערת, מורן. פשוט שכחתי." אמרתי. היתה שתיקה עוד שלוש שניות בערך. "אתה כועס עליי?"
"אני לא יודע, מאי" הוא אמר.
"תקשיב, אני הייתי ממש חולה," אמרתי. "היה לי חום גבוה והכל."
"אז למה יצאת לריצה עם אלכס?" הוא שאל.
"איך אתה יודע שיצאתי לריצה עם אלכס?" שאלתי בהפתעה. "מה, אתה מרגל אחריי?"
"אלכס הוא חבר שלי", הוא אמר, בקול מעט ממורמר. "אני אוהב לדבר איתו דרך הטלפון. את לא היחידה ששומרת איתו על קשר."
"נו, אלכס היה מדוכא," אמרתי. "בסך הכל רצתי איתו קצת, שינשום אוויר."
"איך את יכולת לרוץ כשאת 'חולה מאד'?" הוא אמר.
"מורן, תקשיב," אמרתי, "יש לי זכות לרוץ עם הידיד שלי. חוץ מזה, הוא היה מדוכא. רציתי לעזור לו."
"אין לי בעיה עם זה שרצת עם אלכס," הוא אמר, למרות שידעתי שזה לא ממש נכון, "אבל השאלה היא איך יכולת לצאת איתו לריצה אבל לא יכולת להיפגש איתי בבית- קפה? יותר נכון- איך זה שיכולת לצאת איתו לריצה, עד לבית שלו ועד לפארק ובחזרה, אבל לא יכולת להתקשר לומר לי שאת לא יכולה לבוא?"
שתקתי. כי הוא צדק.
"כשרצתי עם אלכס כבר הרגשתי יותר טוב," אמרתי.
"אז למה לא התקשרת כשהרגשת יותר טוב?"
"כי שכחתי."
הוא שתק. ואז דיבר שוב.
"אני לא רוצה להפוך את הדבר הזה לריב ענק, בסדר? אני רק רוצה שניפגש מתישהו, ושהפעם לא תבריזי לי."
"אני לא," הבטחתי. "מתי אתה רוצה?"
"מחר?" הוא הציע.
"אני מקורקעת," אמרתי.
"למה?"
"כי חזרתי מאוחר מהריצה עם אלכס."
"עד מתי?"
"יום שלישי. רוצה ביום שלישי, בבוקר?"
"נשמע לי בסדר. באותו בית קפה?"
"בכיף. שוב, בעשר?"
"טוב. אז נתראה. תשמרי על קשר."
"ביי..."
וניתקתי.
אחרי זה כיביתי את המחשב וצחצחתי שיניים. קיוויתי שיהיה טוב, ושמורן סולח בקלות.
אבל ההרגשה הרעה עדיין המשיכה לטפטף לי בגוף, ממש כמו רעל שאני לא יודעת איך לעצור את הזרימה שלו.
'סאם...' חשבתי לעצמי. מה הקטע איתו?
כשאלכס ואני הופענו בדלת, הוא בהתחלה נראה ממש שמח. אבל כשהוא ראה את אלכס, הוא נראה כזה... מוזר. כאילו המום, וכמעט כועס. כאילו מאוכזב.
זה נראה לי לא הגיוני.
למה שיהיה לו משהו נגד אלכס?
'אני צריכה לבקר אותו מחר', חשבתי לעצמי. 'ישר כשייגמר העונש שלי. בשבע.'
המחשבה הזאת כאילו האטה מעט את הטפטוף של ה'רעל' לתוכי. ניסיתי לדמיין מה גרם לסאם להיראות ככה.
אולי הוא מכיר את אלכס, ואלכס פעם עשה לו משהו רע?
לא, זה לא מתאים לאלכס. הוא לא פוגע בזבוב.
חוץ מההשערה הזאת שום דבר לא עלה בראשי.
התהפכתי במיטה, מנסה למצוא תנוחה טובה יותר. למה הוא הגיב ככה?
אולי הוא הופתע מהמראה של אלכס?
לא. אין בו שום דבר מפתיע. הוא נראה כמו ילד רגיל: קצת גבוה מעל לממוצע, רזה, ושזוף רק מעט יותר מסאם. האמת, אני אפילו בספק אם הוא כהה בצורה טבעית.
הוא בטח תפס קצת יותר מדי שיזוף בקיץ או משהו בסגנון. אני צריכה לשאול אותו מתישהו על זה...
ויש לו תלתלים מעט ילדותיים כאלה, שנמעכים לו כאילו על הראש. אולי פשוט סאם התאפק לא לצחוק מהמראה שלו או משהו כזה?
אבל זה לא כזה מצחיק...
לא הצלחתי למצוא שום תשובה נורמאלית.
אחרי עוד כמה דקות הייתי צריכה לשירותים. הלכתי לאמבטיה. אחרי שהורדתי את המים רחצתי ידיים, ואז הסתכלתי דרך החלון. יש לנו חלון כזה ארוך וצר, בצורת מלבן, מעל לכיור- שיהיה קצת אוויר בחדר.
הוא לא כזה גבוה. אני יכולה להסתכל דרכו בקלות.
אז מה שמשך את תשומת לבי היה שאור דלק בבית השכן. לא בסלון, אלא בקומה העליונה, בחדר שמול האמבטיה. היתה שם צללית של בן- אדם.. לא מבוגר, נער נראה לי.
הוא ישב על כיסא, והיה נראה כאילו הוא רושם משהו. ב... מחברת.
מי זה? סאם או ג'סטין או טוני? זואי זאת לא, היא בכלל לא מתקרבת לגובה הזה, והיא גם לא ממש ערה בשתיים עשרה בלילה.
הנער קם מהכיסא והתחיל ללכת בחדר, הלוך ושוב.
זה נראה לי כמו סאם. משהו באיך שהוא זז. חוץ מזה, אני בעצמי הייתי בחדר שלו, וראיתי שהחדר שלו ממש מול הבית שלי.
למה סאם רושם משהו? הוא עוד לא התחיל ללמוד כאן. למה הוא עושה את זה מאוחר בלילה?
זה נראה לי מוזר. החלטתי פשוט לעזוב את זה.
הוא בטח סתם רושם לעצמו דברים שהוא צריך לעשות או משהו בסגנון.
חזרתי למיטה, ואחרי כמה דקות נוספות כבר נרדמתי.
*****
קמתי בבוקר בעשר. לא התחשק לי לקום, ובטח שלא היה לי בשביל מה, כי אני לא עומדת לצאת מהבית בתשע השעות הקרובות.
אבל אני יכולה ללכת לבקר את סאם בערב... הוא גר ממש קרוב לכאן, אז לא לוקח הרבה זמן לבוא אליו.
התהפכתי במיטה עוד שעה בערך, ואז החלטתי לרדת למטה ולהכין לעצמי משהו לאכול.
קייטי ישבה על הספה, בדיוק כמו אתמול בצהריים, וצפתה באחת מהטלנובלות המטופשות שלה. יש בכלל סוף לפרקים האלה?!
"היי," אמרתי והוצאתי קערה מהארון, תוך כדי התמתחות.
"היי," היא אמרה. "אני דורשת בחזרה לפחות חמישים אחוז מהסכום שנתתי לך."
"מה? למה?!," שאלתי. "חוץ מזה, את יכולה פשוט לומר 'חמישה שקלים' ולא 'חמישים אחוז'."
"חמישה שקלים, חמישים אחוז, אותו דבר! מה זה משנה??," היא אמרה, ואז המשיכה: "את עוד חייבת לי בגדול על זה ששכנעתי את אמא לתת לך ללכת לבקר את הידיד הדיכאוני הזה. זה לא קל לשכנע את אמא, ואת יודעת את זה. צריך להתאמץ בשביל זה."
"את בקושי אמרת לה משהו!" אמרתי. "רק אמרת 'נו תני לה ללכת, אם לא יוצאים מהבית זה לא בריא' או משהו כזה, וזהו."
"אבל עובדה- זה עזר," היא אמרה. "טוב, שלושה שקלים."
"למה לי לתת לך?"
"נו מאי," היא התלוננה, "לא הייתי נחמדה אלייך בזמן האחרון? חוץ מזה שנגמר לי הכסף, ואני רציתי לקנות עוד לק, הוא עומד להיגמר לי..."
חשבתי לרגע. מצד אחד לא ממש היה משתלם לי לתת חלק מהכסף ש'הרווחתי' ביושר (אם אפשר לקרוא לזה 'יושר' כשהיא משלמת לי על זה שאני משיגה פלאפון מהבן של השכנים...). אבל מצד שני, היא באמת נתנה לי די הרבה, והיתה נחמדה והכל... וממש עזרה לי בקטע עם אלכס...
"טוב, בסדר."
הבאתי לה את השלושה שקלים והיא שמה אותם בכיס.
"תודה, מאי. את גדולה."
אחרי זה עליתי למעלה עם הקורנפלקס שלי. בדקתי את הסקייפ. כמה זמן לא דיברתי כבר עם זאק וג'סיקה? הרבה. אבל הם לא היו מחוברים.
טוב, עכשיו כבר אמצע הלילה בהוליווד... הם בטח יודעים שטוני כאן.
למה הם לא ניסו לדבר איתי על זה?
אני צריכה לדבר איתם בהזדמנות. בערך בעשר בלילה, כי אז בהוליווד צהריים...
התחלתי לעבוד על העבודה שלי בספרות- כנראה שדרגת השעמום שלי היתה ממש מעל ומעבר.
כשגמרתי כעבור שעתיים, היה קצת אחרי אחת. המשכתי להעביר את הזמן דרך המחשב והטלוויזיה, ומדי פעם לקרוא כמה עמודים בספרים באנגלית שהבאתי מהוליווד לכאן.
שעה.. ועוד שעה.. ועוד שעה...
אבא חזר הביתה. קיבלו אותו לסרט אחד, בתפקיד בינוני מבחינת הגודל שלו.
היו לו בערך עשרים משפטים בסך הכל לומר בסרט. הצילומים מתחילים מחר, והציעו לאבא לבוא לראות ולהבין לפחות את העלילה ולהכיר את שאר השחקנים, שיהיה בעניינים.
הוא הביא לנו פיצה ובקבוק גדול של קולה (שכמעט חצי ממנו חוסל בדקה על ידיד מייקל. הוא תמיד היה מטורף על קולה), שהיו מאד טעימים.
התקלחתי והתלבשתי בזריזות. שמתי את נעלי הספורט שלי- חשבתי שאולי שגם אני וסאם נצא לריצה כזאת, שאני אכיר לו קצת את האזור.
"אמא, עכשיו שבע" אמרתי לאמא. "אפשר ללכת לבקר את סאם?"
אמא הסתכלה בשעון.
"מתי תחזרי?"
"תשע וחצי. בסדר?"
"תשע."
"תשע ורבע."
"בסדר, תשע ורבע את כאן. כדאי מאד שתהיי כאן."
"או-קי, אמא..." אמרתי, ויצאתי מהבית במהירות. רצתי בריצה קלה עד לבית של סאם, וצלצלתי בפעמון.
ג'סטין פתח לי את הדלת.
"היי מאי," הוא אמר.
"היי," אמרתי. "סאם נמצא?"
כן, הוא למעלה בחדר שלו," אמר ג'סטין והלך משם. נכנסתי לבית, וסגרתי אחריי את הדלת. אמרתי שלום לג'ני ולג'ק, וגם לזואי החמודה. טוני בטח סתם היה בחדר שלו.
עליתי למעלה במדרגות, ונכנסתי לחדר של סאם. הוא שכב על המיטה וקרא ספר, דק מאד ועם ציורים: שמתי לב שהוא כתוב בעברית.
"היי סאם," אמרתי וסגרתי אחריי את הדלת. "מה העניינים?"
"אה... היי מאי," הוא אמר, ושוב נראה מוזר. מה הקטע שלו?
"רוצה ללכת לאנשהו?" שאלתי אותו. "אני יכולה להראות לך את האזור. נלך לפארק, הוא ממש יפה. קצת רחוק, אבל עדיין שווה. רוצה?"
הוא נראה כאילו נתקעה לו עצם בגרון או משהו.
"או-קי, מה קורה, סאם?" שאלתי, וקימטתי את המצח.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל במהירות.
"שאתמול שאלכס ואני באנו לכאן, אתה נראית ממש מוזר. כאילו אתה כמעט כועס או משהו כזה." הפסקתי רגע. "יש לך משהו נגד אלכס? אתה מכיר אותו איכשהו?"
"לא," הוא אמר, וטיפה כעס התגנבה איכשהו לקול שלו, למרות שהיה די ברור שהוא מנסה להסוות את זה.
"אתה רואה!," קראתי, "אתה שוב עושה את זה!"
"את מה?"
"כועס ככה! עשיתי לך משהו רע?"
הוא שתק רגע. "לא, מאי," הוא אמר לבסוף. "את לא עשית לי כלום."
"אז תסביר לי למה אתה מתנהג ככה," התעקשתי. חייבת להיות לזה סיבה כלשהי.
"מאי, פשוט תעזבי את זה, או-קי?" הוא אמר. "ואני לא יכול ללכת איתך לפארק. מצטער. אני צריך לגמור את הספר הזה, המורה שלי נתנה לי לקרוא אותו בתור שיעורי בית..."
"אני אעזור לך," הצעתי. "אני אוכל לעזור לך להבין מילים קשות שאתה עוד לא יודע."
הוא שוב נראה קצת מתלבט, או כאילו נתקע לו משהו בגרון: אבל בסוף הוא אמר "בסדר", והתחלנו לקרוא ביחד.
סאם השתפר הרבה בעברית שלו. הוא הצליח לקרוא עמוד אחד לגמרי לבד, ולהבין כל מילה.
בדרך כלל הייתי צריכה להסביר לו פה ושם כמה מילים, או לתקן אותו. נראה היה לי שאיכשהו הוא כבר פחות כועס או מעוצבן.
אחרי רבע שעה כבר גמרנו את כל הספר.
"בסדר," אמרתי. "אז אתה רוצה לצאת לפארק? שום דבר רע לא יכול לקרות מזה."
"אה... אני לא יודע, מאי." הוא אמר.
"סאם, מה הבעיה?" אמרתי, "משהו קורה אבל אתה לא מספר לי. מה הבעיה?"
הוא שוב נראה כאילו נתקע לו משהו בגרון. זה היה כזה מעצבן!
"אני לא רוצה לומר, בסדר?" הוא אמר, ושוב הוא נראה כמעט ממש כועס.
שתקתי רגע. התחלתי להתעצבן גם אני.
"חשבתי שאתה חבר טוב," הטחתי בו, "ולא מסתיר ממני דברים. יכולת לפחות לדבר איתי על זה. אולי אז היית מפסיק להתנהג ככה."
הוא שתק. ראיתי שהוא די נפגע, אבל ניסה להסתיר את זה.
"סאם, מה הבעיה שלך עם אלכס?" שאלתי. "תגיד לי, בבקשה. אתה מכיר אותו מאיפשהו? הוא עשה לך משהו רע?"
הוא שתק, שוב. ראיתי שהשפה התחתונה שלו רועדת משום- מה.
"לא יכול לומר," סינן. לא בכעס, כאילו ממש קשה לו לומר את זה. "לא יכול לומר למה. מצטער."
נשפתי באיטיות.
"חבל. אז אנחנו לא יכולים להמשיך להיות ידידים כשאתה מתנהג ככה." שתקתי עוד רגע. זה היה נראה כאילו סאם עומד לבכות, בחיי!
"אם בא לך ללכת לפארק איתי, אז אפשר," הוא סינן שוב בקול רועד.
יופי. זאת כבר התקדמות.
"טוב, אז תשים נעליים. ובדרך אנחנו נדבר."
הוא לא הגיב, רק שם את הנעליים שלו. אחרי שתי דקות כבר היינו בחוץ. הלכנו זה לצד זה, בשתיקה.
"אז..." הוא אמר. הקול שלו שוב נשמע מוזר. "כמה זמן את ואלכס ביחד?"
"מה זאת אומרת 'ביחד'?" שאלתי בבלבול.
"כמה זמן אתם חברים?" הוא שאל. בהיתי בו רגע, ואז פשוט התחלתי לצחוק.
"סאם..." צחקתי, "אלכס ואני בכלל לא חברים!"
"לא?" הוא שאל בהפתעה, בקול הרגיל שלו.
"לא! אנחנו רק ידידים. באמת, סאם, מה חשבת? זה הידיד שלי, שהיה מדוכא, הצלחתי להוציא אותו מהבית שלו סוף- סוף."
סאם צחק. הוא נראה רגיל עכשיו: רגיל כמו שהכרתי אותו. שמח כזה, ונלהב.
אחרי כמה זמן הגענו לפארק, כשהשעה כבר היתה רבע לשמונה.
"בתשע ורבע אני צריכה להיות בבית," הזהרתי את סאם. "אז אנחנו נצטרף לצאת מכאן ברבע לתשע."
"לא נורא," הוא אמר, "זה מספיק זמן."
כבר היה חשוך לגמרי בפארק, והפנסים הגדולים האירו את הדרך. היה ממש קר.
"קפוא לי," התלוננתי. "חבל שלא לקחתי מעיל."
סאם חיבק אותי ביד אחת ושפשף לי את הזרוע. זה היה הרבה יותר חם וטוב.
"תודה," אמרתי.
*****
מנקודת המבט של מורן.
ישבתי על גב אחד הספסלים מעץ שהיו בפארק. משמאלי היו תום ומיכאל, שני החברים הכי טובים שלי.
"מורן," אמר לי פתאום תום. הפסקתי לשתות את הברד שלי ברעש.
"מה?"
"זאת לא הילדה הזאת, החברה שלך? זאת שאמרת לה שלום בקפיטריה לפני כמה ימים?"
"איפה?" שאלתי בבלבול. מאי אמרה לי שהיא בריתוק עד יום שלישי...
"וואלה, נראה לי זאת באמת היא!" אמר מיכאל ומתח מעט את צווארו. "שם, עם הילד הזה, שמחבק אותה."
זה התחיל להישמע לי ממש מוזר. למאי לא היה אח גדול, שהיה יכול לחבק אותה סתם. חוץ מזה, היא בכלל בעונש! אז למה היא מתחבקת כאן עם ילדים אחרים?!
הם התקרבו אלינו. עכשיו זיהיתי שזאת באמת מאי. ביד אחת חיבק אותה ילד שלא הכרתי.
"זה אח שלה?" שאל תום.
"לא," אמרתי. ירדתי במהירות מהספסל, והתקרבתי אליהם.
*****
מנקודת המבט של סאם.
כשמאי סיפרה לי שהיא ואלכס לא חברים, הרגשתי הרבה יותר טוב. ממש מאושר. מצידי אני יכול להקיף עכשיו את הפארק עשרים פעם בלי לעצור.
"תוריד ת'ידיים שלך מחברה שלי!" שמעתי קול. הסתכלתי קדימה.
ראיתי מולי נער, מעט יותר גבוה ממני, עם שיער שאטני ועיניים חומות. הוא נראה ממש מעוצבן.
"תוריד ת'ידיים שלך מחברה שלי!" הוא צעק עליי שוב. ידעתי מה זה 'ידיים' בעברית. ידעתי גם מה זה 'חברה' ו'שלי'.
אבל לא ידעתי מה זה 'תוריד'.
הוא אמר לי משהו עם ידיים. ו'חברה' נראה לי זה כמו 'חבר' רק בנקבה. כמו שלי היו חברים בהוליווד, והיו לי גם קצת ידידות.
אז לזה הוא מתכוון?
לפני שהספקתי להבין למה הוא התכוון, הרגשתי שפוגע לי משהו בפנים, חזק.
מאי צעקה, "מורן, תעזוב אותו!" וידעתי מה זה 'אותו' ו'תעזוב' נשמע לי ממש מוכר, אבל לא היה לי מושג מה זה 'מורן'. מה זאת המילה המוזרה הזאת?!
אבל לא היה לי זמן להרהר מה המשמעות של המילה 'מורן', כי זה ממש כאב, מה שפגע בי.
למה שנער שאני לא מכיר ייתן לי בוקס בפנים?
קמתי במהירות על הרגליים, ודחפתי את הנער בחזרה. כשאני כועס, אני יכול להיות ממש חזק. הנער נפל אחורה אל הספסל, שם היו עוד שני ילדים.
"סאם, תפסיק!" צעקה לי מאי באנגלית. את זה לפחות יכולתי להבין בקלות.
הנער הזה קם במהירות והתחיל להתקדם לעברי, רק שאז מאי דחפה אותו. הוא זז קצת אחורה. תיארתי לעצמי שהוא הרבה יותר חזק ממנה, אבל שהוא לא ממש מוכן להכות בנות.
"מה את הולכת ומתחבקת איתו?" הוא צעק עליה. למה הוא צועק על מאי? הוא מכיר אותה בכלל?!
"תעזוב אותה!" צעקתי באנגלית. תיארתי לעצמי שהוא יבין את זה.
"תשתוק!" הוא צעק עליי, אבל לא ידעתי מה זה.
"מורן, תפסיק כבר!" אמרה מאי. "אני לא עושה איתו כלום, בסדר? הוא רק ידיד שלי-"
"אה, אז עם ידידים את הולכת ומתחבקת?!" צעק הנער הזה שוב. לא הבנתי כל- כך גם מה הוא אמר עכשיו, כי הוא צעק את זה די מהר, אבל רק ידעתי שהוא כועס.
"כן, וזכותי לעשות את זה! כמו שאני מחבקת את ההורים שלי, ככה גם אני מחבקת ידידים!" היא צעקה. זה היה גם משפט ארוך.
התקדמתי שוב ודחפתי אותו קצת. "תעזוב אותה," אמרתי לו שוב באנגלית. הוא דחף אותי הרבה יותר חזק, ואני נפלתי לאחור אבל בלמתי עם הידיים. הרגשתי שהן ממש כאילו שורפות לי, כי הן השתפשפו על המדרכה המחוספסת.
"זה היה נראה הרבה יותר מזה!" אמר הילד. את רוב המשפט הצלחתי להבין.
"אבל זה לא!" צעקה מאי. "אז תעזוב אותו כבר, מה הוא עשה לך בכלל?"
"את אמורה בכלל להיות בעונש!," צעק הנער, "אז למה לעזאזל את משקרת לי והולכת להתחבק עם 'ידידים' שלך! אולי את גם חברה של אלכס? של שניהם? אולי גם את שיקרת לי שאת חולה והלכת בינתיים להתנשק עם איזה ילד אחר-"
המשפט הזה היה מאד מאד ארוך בשבילי, ולא הצלתי להבין ממנו בקושי משהו, אבל זה לא כזה שינה: מאי הניפה את היד הימנית שלה והחטיפה לנער הזה סטירה.
הרעש של הסטירה עוד צלצל כמה רגעים באוויר. הנער נראה המום.
"אם אתה לא יכול לסמוך עליי," הטיחה בו מאי, ואני הבנתי כמעט את כל המילים, "אז אולי עדיף שאתה תלך תתנשק עם בנות אחרות, ובכלל לא נהיה חברים. ואז גם לא תהיה כזה קנאי שחושד בכל דבר."
והיא הלכה משם.
*****
חזרה לנקודת המבט של מאי.
"סאם, שב כאן," אמרתי לו ושנינו התיישבנו על אחד הספסלים האחרים. בחנתי את העין השמאלית שלו, איפה שמורן נתן לו אגרוף. היה שם סימן מסביב לעין, מעין ערבוב של סגול ואדום. נראה היה לי שחלק מזה היה קצת דביק, אבל לא ממש העזתי לבדוק: פחדתי שאעשה שם זיהום.
"זה כואב?" שאלתי ונגעתי ב"פנס" בקצה האצבע.
"איה," אמר סאם והתרחק ממני במהירות. "זה ממש כואב."
"כדאי שנלך הביתה," אמרתי בדאגה, "נשים על זה קרח או משהו."
שנינו קמנו והתחלנו ללכת. לא הסתכלתי הצידה כדי לראות אם מורן עוד שם, למרות הפיתוי הגדול.
"יכול להיות שקצת החמרתי איתו," אמרתי בדאגה. "זה שנתתי לו סטירה... זה היה קצת מוגזם נראה לי, לא?"
סאם פלט מעין נהימה לא מחייבת.
"אולי באמת לא הייתי בסדר," אמרתי. "זאת אומרת, הייתי צריכה להסביר לו שהעונש שלי הוא עד היום בשבע, ולא עד יום שלישי... הוא בטח ממש לא הבין למה אני כאן בכלל. זה לא היה כזה נחמד..."
"מי זה בכלל?" הוא שאל.
"חבר שלי," עניתי בקצרה בזמן שדחפתי את השער. "אנחנו אמורים להיפגש מחר בבית קפה... אז אמרתי לו שיש לי עונש, ריתוק, וזה נכון. זה היה עד-"
"אז יש לך חבר, כאן?" קטע אותי סאם. הבטתי בפניו. הם היו חתומים: הפה היה סגור באופן לא טבעי, והוא הסתכל קדימה.
"כן," עניתי. "רק שאני לא בטוחה אם הוא יסלח לי אחרי שהרבצתי לו ככה..."
הוא לא הגיב.
"אני אדבר איתו," אמרתי.
הוא עדיין לא הגיב. חזר למצב המעוצבן הקודם שלו.
חשבתי רגע. יכול להיות שמורן לא סומך עליי? שהוא חושב שאני יוצאת עם בנים אחרים מאחורי הגב שלו?
זה די ברור שכן. שהוא אמר שאולי אני הולכת להתנשק עם ילד אחר בזמן שאני משקרת לו...
אם הוא לא סומך עליי, זה סימן שהקשר שלנו 'לא יציב'? שהוא לא חושב שאני בן- אדם אמין?
או שאולי הבעיה היא פשוט אצלו, שהוא רכושני ביחד אליי?...
"מה כדאי לי לעשות?" שאלתי את סאם. כבר היינו קרובים לבית.
הוא משך בכתפיו, ושוב נראה עצבני. אולי זה בגלל המכה שהוא קיבל.
אחרי עוד כמה דקות כבר הגענו הביתה. פחות או יותר הכרחתי אותו להיכנס אליי הביתה כדי לנסות לטפל בפצע שלו: נראה לי שאמא שלו היתה מתעלפת אם היתה רואה אותו ככה.
אמא היתה במקלחת כשנכנסנו, וזה חסך שאלות מיותרות על ה'פנס' של סאם. אחרי שטיפלתי בפצע סאם קם במהירות על הרגליים.
"אני אלך עכשיו," הוא אמר ופתח את הדלת.
"שוב יש לך איזו בעיה, סאם?" שאלתי אותו בייאוש.
"לא," הוא השיב בקצרה. "הכל בסדר גמור."
ואז הוא הלך.
*****
בר שכבה על מיטתה בחדרה, מחזיקה ביד אחת את הפלאפון שלה. מהצד השני נשמע קולה של סתיו, חברתה הטובה ביותר.
"ממש מרגיז," סיכמה בר.
"מאד, לדעתי" ענתה סתיו. "ניסית כבר לשכנע את ההורים שלך להישאר?"
"ברור," אמרה בר, "אבל הם לא הסכימו. הם אמרו שאנחנו באותו בית כבר כמעט עשרים שנה, ושאנחנו צריכים בית חדש."
"מתי את מתחילה ללמוד בבצפר הזה?" שאלה סתיו.
"ביום ראשון," השיבה בר, "באחת- עשרה לחודש. כבר כמעט גמרתי לפרוק הכל."
"למה ההורים שלך נזכרו דווקא עכשיו לעבור?" שאלה סתיו, "הם לא יכלו לעבור עוד בתחילת השנה?"
"אנ'לא יודעת," אמרה בר. "אבל למי אכפת? ככה ישימו לב יותר שאני חדשה. אני יותר אבלוט. אני לא רוצה שאהיה חלק מהקיר שם."
"ברור," אמרה סתיו. "נראלך יש שם חתיכים?"
"מקווה," צחקה בר. "כבר נראה. זה לא עוד הרבה זמן..."
"אולי נספיק להיפגש בסופי שבוע," אמרה סתיו. "תל- אביב והרצליה הן לא עד כדי כך רחוקות."
"כן, נראה," הסכימה בר.
"באיזה כיתה תהיי?"
"ט'4," אמרה בר. "נראה לי שאני אהיה הכי קטנה שם. אני בקושי בת ארבע- עשרה וחודש!"
"כן," אמרה סתיו, "אבל לא היית רוצה להיות בשכבת ח', נכון? אז היית שם הכי גדולה. בנים לא היו רוצים לצאת איתך אם היית גדולה מהם בכל- כך הרבה."
"כן," הסכימה בר, "זה עדיף. אויש, תראי מה השעה, אני כבר צריכה להתחיל להתארגן לשינה..."
"או-קי. נדבר," אמרה סתיו.
"ביי," אמרה בר וניתקה.
- - - - - - -
מקווה שניהנתם!
מוזמנים להגיב, ואם אתם עדיין לא מנויים/ קוראים קבועים, תירשמו. (:
חג שמח ויום טוב! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור "לרוץ עם הרוח"