"לרוץ עם הרוח"- סיפור בהמשכים

היי!

מאד שמחתי לראות את כמות התגובות בפוסט הקודם.

תודה לכל מי שהגיב, ואל תשכחו- אם אהבתם את הסיפור ואתם רוצים להמשיך לעכוב, תירשמו למנויים או לקוראים קבועים,

וככה תוכלו לדעת מתי עולה כל פרק.

ובקשר לקטע שבקרוב דברים יתחילו להיות יותר מעניינים- זה יקרה כבר בפרק הבא, אז יש למה לחכות.

ובבקשה תגיבו, זה עוזר המון למוטיבציה, וככה גם בעצם משפר את הסיפור.

- - - - - - -

השעה היתה כבר 14:00 בצהריים. אני שכבתי על ספה בסלון, ערימה של כריות מתחת לראשי ומטלית לחה על מצחי.

החום עוד לא ירד, וכבר הספקתי להקיא פעמיים. היתה לי מעט סחרחורת, בעיקר כשקמתי. אבל חוץ מזה הרגשתי קצת יותר טוב.

קייטי ישבה גם על הספה, לידי, וצבעה לעצמה את הציפורניים של הרגליים באדום כהה.

"נו, אז מה קורה?" היא שאלה בזמן שצבעה את הבוהן של רגלה הימנית.

"אה, סתם. חיים. חולים." עניתי.

"מה איתך ועם הילד הזה... נו זה שבא לארוחת הערב? מור? מני?"

"מורן", אמרתי ברוגז. "נו, אז מה איתו?"

"איך ביניכם?"

"רגיל, מה?"

"אתם לא מתכננים להיפגש בזמן החופש?"

"אהה..." אמרתי. הרגשתי ששכחתי משהו. משהו די חשוב...

אבל הראש המתפוצץ מכאבים שלי לא הצליח למצוא את המשהו החשוב הזה, מה שזה לא יהיה.

"נראה לי. אני אקבע איתו מתישהו."

"לא אמרת שלשכנים החדשים יש איזה בן גדול אחד?"

"כן", אמרתי. "קוראים לו ג'סטין."

"בן כמה הוא?"

"אה..." אמרתי, מנסה להיזכר. "שבע- עשרה וחצי, נדמה לי."

"חתיך?"

שלחתי אליה מבט זועף.

"יש לי חבר, קייטי. איך בדיוק אני אמורה לומר על בן אחר אם הוא חתיך או לא?"

"מה הבעיה?" היא אמרה. "אם את תראי איזה בלונדיני מהמם עם עיניים כחולות וגוף שרירי, לא תאמרי שהוא חתיך? ברור שכן! רק שיכול להיות שהאופי שלו יהיה מגעיל ושלא תרגישי אליו שום דבר מבחינה רגשית. אבל באופן חיצוני, הוא בטח יהיה חתיך לדעתך."

"נראה לי שהבנתי", אמרתי, "אבל עדיין- לא נראה לי. לכי תסתכלי שם אם בא לך."

"נו, מה אכפת לך לעשות לי טובה?" היא אמרה. "לכי לשם ותני לג'סטין את הפלאפון שלי, ושיתקשר. מה כזה קשה?"

"קודם כל, זה שאני בקושי מצליחה לקום", אמרתי, "ודבר שני- סורי, אני לא משדכת. לכי לשם בעצמך."

"נו, אני אפילו אשלם לך", אמרה לי קייטי.

"מה זה כזה אכפת לך?"

"כולם בתיכון פה מכוערים, בקושי יש חתיכים, ומי שחתיך- כבר תפוס. קשר ארוך ורציני."

"זאת לא אשמתי שאין לך חתיכים בתיכון", אמרתי, למרות שהרעיון שהיא תשלם לי התחיל למצוא- חן בעיני. מאז שיצאתי לסרט עם מורן, עמית, דניאל, אלכס וכריס ('הזוג לשעבר', חשבתי לעצמי) נגמר לי כל הכסף. הייתי די בזבזנית.

"כמה את רוצה שאני אשלם לך?" שאלה אותי קייטי. היא כבר כמעט גמרה לצבוע את הציפורניים.

"עשרים שקל."

קייטי בטעות הזיזה את היד וצבעה לעצמה את העור שמסביב לזרת.

"התחרפנת?!" היא אמרה, "אני בחיים לא אתן לך עשרים! הרבה פחות."

"ג'סטין גבוה", המהמתי לעצמי בזמן שהיא ניסתה לנקות את הלק מהעור שלה. "יש לו שיער חום חלק בצורת קסדה פרועה כזאת... ונראה לי שהעיניים שלו ירוקות", הוספתי, למרות שבכלל לא יצא לי לראות את העיניים של ג'סטין. אבל אולי הן ירוקות... כי גם של טוני ירוקות, אז אולי גם של ג'סטין.

"אני אתן לך עשר", אמרה לי קייטי.

"חמש- עשרה."

"לא!" "נו, אז ארבע עשרה ותשעים ותשע אגורות."

"מאי, אל תתחכמי. אני אלך לשם בעצמי אם את רוצה כל- כך הרבה כסף."

"בסדר, עשר", נכנעתי, למקרה שקייטי תתחרט. "אבל התשלום עכשיו, כן?"

קייטי גלגלה עיניים וחיטטה רגע בכיסים. "קחי", היא אמרה, והושיטה לי מטבע של עשר. "ואני מאד מקווה שהג'סטין הזה חתיך, מאי!" היא הזהירה אותי, ואז שתינו צחקנו.

"נו, אם את צוחקת זה סימן שאת מרגישה יותר טוב?" שאלה אמא בזמן שיצאה מחדר השינה שלה ושל אבא.

"אני לא יודעת", אמרתי. "קצת יותר טוב."

"לקחת כבר כדור?"

"כן, אמא", אמרתי. "אני יכולה ללכת כבר לבקר את סאם?"

"מאי", נאנחה אמא בזמן שעלתה במדרגות, "קמת היום בבוקר עם איזה ארבעים מעלות-"

"לא נכון", קטעתי אותה, "זה אפילו לא היה 39 מעלות."

"די כבר, מאי, אמרה לי אמא בקול נוזף. "מחר אם תרגישי יותר טוב תלכי לבקר את הידיד שלך." והיא עלתה למעלה.

"אוווו..." אמרה קייטי. דחפתי אותה קצת עם הרגל.

"אויש, מאי!", היא התלוננה, "עד שגמרת לשים את הלק?!"

"זה ידיד, מעצבנת", אמרתי.

"ידיד, חבר... אותו דבר", היא אמרה לי בקול משועמם וניסתה לתקן את מה שקרה ללק שלה מכך שבעטתי בה.

"לא זה לא", אמרתי.

"בסוף זה הופך להיות אותו דבר. האמת, זה סוג של מעגל..." היא צחקה.

"מז'תומרת?" שאלתי במהירות.

"נניח שיש לך ידיד טוב, ואז הוא רוצה יותר מידידות. ואז ידיד= חבר. ושכשאת נפרדת מחבר לפעמים נשארים ידידים, ואז חבר= ידיד. מבינה? זה בסוף הכל אותו דבר", והיא חזרה ללק שלה.

שתקתי הפעם, לשם שינוי.

אבל סאם בטח לא רוצה יותר מידידות. הוא כזה... ידידותי. ידיד טוב.

אבל מצד שני, אולי התיאוריה של קייטי נכונה?

עובדה, עם איתי הייתי ידידה, והוא כבר כמה שעות אחרי שהכיר אותי רצה שנהיה יותר מזה.

אבל איתי זה משהו אחר, לא? הוא אוהב לשחק בבנות. סתם מגעיל.

"זה לא נכון", אמרתי. "יש לי עוד ידיד, קוראים לו אלכס. והוא נשבע שהוא בחיים לא ירצה יותר מזה."

"יש לו חברה, שהוא מתחייב ככה?" היא שאלה ובחנה את הציפורניים שלה.

"לא, הם נפרדו ממש לפני כמה ימים", אמרתי לה, וסיפרתי לה בקצרה על מה שכריס עשתה לו.

"ילדה מפגרת", היא אמרה בשלווה והחלה לנשוף על הציפורניים, שיתייבשו יותר מהר. "שימחק אותה מהראש שלו. היא לא שווה אפילו רגע של מחשבה."

"אני צריכה לבקר אותו", אמרתי.

"את מי?"

"את הידיד, אלכס. בפעם האחרונה שביקרתי אותו הוא היה קבור במיטה שלו. הוא מדוכא."

"לכי תביני ילדים על סף גיל ההתבגרות", היא גיחכה. "הילד בקושי בן 13, מה הקטע?!"

"הוא בן 13 וחצי", אמרתי.

"13, 13 וחצי, אותו הדבר..." היא אמרה והדליקה את הטלוויזיה. "אין לו מה להיות מדוכא. זה לא שהוא התחתן איתה או משהו. עוד יהיו לו הרבה חברות בעתיד. מה הוא מתבאס ממנה?"

שתקתי רגע.

"קייטי, אם נניח רז היה מאד אוהב אותך ואת אותו", אמרתי בזהירות, "והייתם חברים חודש נניח, לא היה מרגיז אותך שהוא היה זורק אותך ככה ואז הולך להתנשק עם איזה בלונדינית על ספסל?"

"כן, זה היה קצת מרגיז", היא אמרה, "אבל לא הייתי מבזבזת עליו ת'זמן שלי."

נאנחתי. קייטי עדיין לא קלטה.

"אבל אם היית נניח באמת אוהבת אותו?" אמרתי. "אם זה היה הבן שהכי אהבת מכל החברים שהיו לך עד עכשיו?"

היא שתקה רגע. ואז אמרה, "אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להמשיך לאהוב אותו אחרי שהוא זרק אותי בצורה כזאת וכמה רגעים אחרי זה היה מתנשק עם מישהי אחרת. הייתי שונאת אותו. פשוט מוחקת."

"אולי את יכולה לעשות את זה", אמרתי, "אבל אלכס לא יכול."

"ילד מסכן. הוא צריך להתחיל להתאמן בלמחוק אנשים."

"זה קשה", אמרתי. "אי אפשר סתם למחוק מישהו. הוא אהב אותה ממש, כנראה."

"אח", אמרה קייטי, "אתם, הצוציקים הקטנים שתקועים באמצע החטיבה, לא יודעים מה זה אהבה! אתם חושבים שאתם יודעים מה זה. אבל אתם ילדים קטנים, מאי. כשתגיעי לגיל שלי תתחילי להבין מה זה קשר רציני."

"והקשר שלך עם רז היה ממש רציני", אמרתי בעוקצנות. "בקושי החזקתם מעמד שבועיים!"

"נו, אני עדיין מחכה לבן המושלם", היא אמרה בחיוך. "קחי לדוגמא ת'חתיכים שיש בתיכון. הם תפוסים כבר איזה שנה, חלק אפילו שנתיים. זה קשר רציני!"

"טוב, אני לא מתכוונת ממש להתחתן עם אף אחד בזמן הקרוב", אמרתי. "לי ולמורן סבבה ביחד. אם נהיה ביחד שנה- אחלה. אם נהיה ביחד שנתיים- גם כן אחלה. אם נהיה יותר או פחות? גם אחלה."

אמא עכשיו ירדה במדרגות, מחזיקה בשתי ידיה סל גדול מלא בכביסה שהוציאה מהמכונה.

"אמא, אני באמת מרגישה טוב יותר", אמרתי וקפצתי במהירות מהספה.

"מאי, תחזרי לשכב שם", אמרה לי אמא והניחה את הסל על הספה יותר קטנה.

"אבל אני חייבת ללכת לבקר ידיד שלי", התחננתי. "הוא מדוכא."

"אז תעזבי אותו. לכי תדעי, אולי גם את תהפכי להיות מדוכאת ממנו", הפטירה לעברי אמא והחלה לקפל את הבגדים.

"אמא!"

"די, מאי. את חולה, תעזבי את זה."

"אני יוצאת", אמרתי ועליתי למעלה לחפש את הנעליים שלי. אלכס בדיכאון, והוא הרוס מזה שכריס זרקה אותו ככה.

אני פשוט לא יכולה לתת לו לשכב מתחת לשמיכה ולבכות שם!

"מאי, את לא יוצאת", אמרה לי אמא בחומרה ונעמדה מולי אחרי שחזרתי עם הנעליים.

"אני כן, אמא", אמרתי. "בבקשה? אני מוכרחה ללכת. אני אחזור תוך שעה לכל היותר."

"אבל את חולה!" היא נעצה בי מבט זועם.

"כבר לא", אמרתי והכנסתי את הרגל שלי אל תוך הנעל. "אני מרגישה יותר טוב. באמת."

"נו אמא, אם מאי מרגישה טוב תני לה ללכת", אמרה קייטי. על הטלוויזיה הוקרנה אחת מהטלנובלות האהובות עליה.

"אני... אבל..." אמא אמרה ונראתה כאילו היא ממש מתקשה להחליט. נעמדתי במהירות מולה, מוכנה עם הנעליים.

"אמא, עזבי אותה. היא תהיה בסדר. היא צריכה לנשום קצת אוויר, לא?" אמרה קייטי. "אומרים שזה מדכא בכלל להישאר בבית כל היום. זה לא טוב. שתעשה הליכה לידיד שלה."

"ט...טוב, בסדר", היא נכנעה. "תוך שעה את בבית, מאי!"

"בסדר", אמרתי.

"אוי, שכחתי ת'פלאפון שלי בסוכה!" קפצה קייטי ממקומה ויצאה לפניי. אמא חזרה לכביסה.

"תשיגי קודם ת'מספר של ג'סטין", היא אמרה לי. "שילמתי לך. וגם עזרתי לך ללכת לידיד הדיכאוני שלך."

"הוא לא דיכאוני", אמרתי אבל קייטי לא הקשיבה.

"אז עכשיו את הולכת לבית שלהם ומבקשת מג'סטין ת'פלאפון שלו. בסדר?" היא שאלה, וניפחה בועה קטנה של מסטיק.

"בסדר", אמרתי. "תודה, קייטי."

רצתי ריצה קלה לבית שלהם, וצלצלתי בדלת. סאם פתח לי אותה.

"היי מאי!" הוא אמר ונתן לי חיבוק מוחץ- עצמות בדיוק כמו אתמול בערב, "את מרגישה יותר טוב?"

"כן, אבל אני לא באתי לבקר", אמרתי, "רק שאחותי רוצה להתחיל עם ג'סטין או משהו, אז היא שיחדה אותי לקבל את המספר שלו ולתת לה אותו. איפה הוא?"

"עזבי, הוא בטח יחשוב שאת משוגעת", הוא אמר. "אני אתן לך אותו. רק רגע..."

הוא רשם לי את המספר של ג'סטין על חתיכת נייר. "תודה סאם", אמרתי ושמתי את הנייר בכיס המכנסיים שלי, שלא ילך לי לאיבוד.

"תבואי לבקר מתישהו?" הוא שאל במעין סוג של תקווה.

"בטח. מחר, רוצה?"

"כן. שוב, בארבע?"

"בכיף", אמרתי. "יאללה, אני זזתי. נתראה מתישהו..."

רצתי במהירות. רק אחרי כמה שניות שמעתי את הדלת נסגרת.

*****

אלכס היה במיטה כשנכנסתי אליו לחדר. רייצ'ל פתחה לי את הדלת, והתנצלה שהיא לא יכולה לפתוח לי את הדלת בצורה מנומסת, כי פשוט משדרים עכשיו את התכנית שהיא הכי אוהבת. (בטח הטלנובלה של קייטי או משהו בסגנון.)

"טוק טוק", אמרתי ודפקתי עם פרקי האצבעות של אחד הצדדים של מפתן הדלת.

הראש של אלכס הסתובב אליי. "היי", הוא אמר. הקול שלו נשמע כמעט מת.

"אלכס, די כבר!" אמרתי. "תשכח אותה. היא סתם... זבל", אמרתי. "לא שווה לך להיות מדוכא בגלל זבל, נכון?"

הוא רק משך בכתפיו.

"או-קי, אתה יוצא עכשיו החוצה!" אמרתי. נזכרתי במה שקייטי אמרה, על זה ש'מדכא בכלל להישאר בבית כל היום'. לא הייתי בטוחה אם היא אמרה את זה כי זה נכון או כי היא רק רצתה לחפות עליי בשביל הפלאפון של ג'סטין, אבל זה נראה לי הגיוני.

הורדתי מעליו את השמיכה ומשכתי אותו בכוח מהמיטה.

"מאי, עזבי אותי!" הוא אמר, אבל כנראה שפשוט לא היה לו כוח. פתחתי במהירות את הארון שלו, והוצאתי משם חולצה קצרה, מכנסיים ארוכות וסווטשרט.

"יאללה תתלבש", אמרתי.

"לאן אנחנו הולכים?"

"לרוץ קצת", אמרתי. "צא, תנשום קצת אוויר..." הסתכלתי קצת מסביב. "כמה זמן כבר לא יצאת החוצה?"

"שלושה ימים. קצת פחות." הוא השיב.

"אז הנה הזמן לצאת", אמרתי. "תקרא לי כשתגמור."

יצאתי וחיכיתי ליד הדלת. אחרי כמה דקות הוא יצא החוצה.

"אני לא מבין לאן בכלל את תגררי אותי", הוא רטן.

"להליכה קצרה", אמרתי. "מה רע? זה עושה קצת כושר. שלא יתנוונו לך השרירים. אתה עוד צריך לכתוב עם היד הזאת! יעבידו אותנו בטח בבית- ספר אחרי החופש..."

כשאלכס ואני פתחנו את הדלת, רייצ'ל הפנתה אלינו מבט המום.

"איך הצלחת להוציא אותו מהחדר?!" היא שאלה אותי בתדהמה.

אחרי כמעט חצי שעה הגענו לפארק.

"או-קי", אמרתי והתיישבתי על אחד הספסלים. אלכס התיישב לצדי.

"אה, זוכרת את מה שאמרתי לך כשהכרנו? כשכמעט דרסתי אותך עם הסקייטבורד?" הוא אמר לי.

"מה?"

"זה שאני נשבע שבחיים לא ארצה יותר מידידות איתך?"

"כן..." אמרתי, והלב שלי התחיל לדפוק כמו משוגע. אז התיאוריה של קייטי נכונה בסוף?

"אני לא מתכוון להפר את ההבטחה שלי", הוא אמר לי אחרי כמה שניות מתוחות.

"אתה מת!!!" צרחתי והתחלתי לדחוף אותו. "התחלתי לחשוב שאתה תאמר לי שאתה רוצה להיות חבר שלי או משהו!"

"נראה לך?!" הוא אמר ונראה כאילו הוא מזועזע בצורה מוגזמת. כמו עמית, הוא יכול ממש להיות שחקן.

"מה אתה מנסה לומר בזה?!" נהמתי ודחפתי אותו עוד קצת.

"אה... שאת מכוערת?" הוא הציע.

"אתה עוד תתחרט על זה!" נהמתי ותוך שנייה הוא רץ. רצנו במעגלים מסביב לאגם הענק, ואחרי בערך ארבעה סיבובים כאלה התעייפנו.

אלכס היה יותר מהיר ממני, ולא הצלחתי להשיג אותו.

קנינו לעצמנו ברד, והתיישבנו על ספסל אחר, לעצור לשתות אותו.

"או-קי", אמרתי. "הנה לך. מבחר שלם."

חבורה גדולה של בנות ישבה במרחק לא גדול מאיתנו, ונראו בערך בגיל של אלכס, אולי אפילו כיתה ז'.

"מה?" הוא שאל, לא מבין.

"תבחר אחת!" אמרתי. "מי נראית לך?"

"אף אחת", הוא אמר.

"טוב, אני בטוחה שמתישהו תאהב מישהי אחרת", אמרתי. "יאללה, נזוז?"

"לאן, חזרה לבית שלי?"

"נראה לך?!" אמרתי. "אנחנו הולכים אליי. יש לי ידיד, נראה לי תוכלו להיות חברים טובים."

"איך קוראים לו?" הוא שאל.

"סאם", אמרתי. "תצטרך לעבוד איתו על האנגלית שלך. הוא לא מדבר עברית כזה טוב."

אחרי חצי שעה נוספת הגענו לבית של סאם.

הפעם טוני פתח את הדלת.

"היי", אמרתי. "סאם נמצא?"

"כן", הוא אמר, ואז נעלם לכמה שניות מהדלת. אחרי עוד כמה רגעים סאם בא בריצה למטה.

"היי מאי", הוא אמר. ואז הוא הבחין באלכס.

"זה אלכס", אמרתי, ואלכס הרים את ידו בחיוך. "אתה יכול לשחק עכשיו כדור- סל?"

"מצטער, מאי", הוא אמר. "קיבלתי שיעורים אצל המורה הפרטית שלי." הוא בחן אותנו עוד רגע, ואז שאל: "רצתם או משהו?"

משהו בהבעת הפנים שלו השתנה. הוא נראה משונה, כאילו יש לו משהו בגרון, אבל הפנים שלו היו חתומים. אני בטח סתם דמיינתי את זה, כנראה...

"הלכנו מהר", השבתי. "טוב... אז בפעם אחרת?"

"טוב", הוא ענה. "ביי..." והוא סגר את הדלת.

לא התחשק לי לחזור הביתה. "רוצה ללכת עוד קצת?" שאלתי.

"מה הקטע, נהיית ספורטאית היום או משהו?" אלכס גיחך. דרכתי לו על הנעל ("איה! זה כאב!").

"לא, טמבל", אמרתי בזמן שאלכס שפשף את רגלו הכואבת. "אני עושה את זה בשבילך, בהתחשב בזה ששלושה ימים היית קבור במיטה."

"את יודעת, יצאתי קצת לאכול ולשתות..." הוא אמר, והתחלנו ללכת בכיוון אקראי.

*****

מנקודת המבט של סאם

זהו. הלך לי כל המצב- רוח.

מעכשיו אני יכול לעשות פרצוף חמוץ ולא לצאת מהחדר, לפחות עד מחר.

טוב... אפשר כבר לחשוב. זה היה צפוי.

מה, אני חשבתי שאין לה חבר או משהו?

ברור שיש! עכשיו הם בטח עשו הליכה ביחד. הם בטח עושים את זה כל ערב.

עליתי לחדר שלי באיטיות. דווקא היום מהבוקר חיכיתי שמאי תבוא. ואז היא מתקשרת ואומרת לי שהיא לא יכולה.

ואז היא מופיעה כאן. היא רק רצתה את המספר של ג'סטין בשביל קייטי... או לפחות זה מה שחשבתי.

אחרי זה היא בטח נתנה לה אותו, ואז רצה להיפגש עם החבר שלה.

זה לא שיש לי טענות. זה החבר שלה. זאת זכותה המלאה לצאת איתו וכל זה. אבל למה היא היתה צריכה לשקר ולומר שהיא לא מרגישה טוב? מה, היא לא נהנית איתי?

חשבתי שכן. היא ממש התלהבה מהבית ומהמשפחה.

אבל לא, נו...

באמת, מה חשבתי לעצמי?!

צנחתי על המיטה שלי בחדר. לא התחשק לי כלום. בעצם, רציתי ללכת לישון. לישון ולא לקום אף פעם.

מה פתאום חשבתי שאין לה חבר? זה היה יותר מדי צפוי. סתם השליתי את עצמי.

אבל למה לשקר... חשבתי. היא יכלה לומר שאין לה חשק היום או משהו. אבל לשקר ככה? לומר לי שהיא חולה? ואז ללכת לחבר שלה?...

חבר שלה... המילים האלה הכאיבו לי, אפילו כשחשבתי עליהן. זה היה ברור. היא בטח רצתה להציג מולי את החבר שלה...

התחלתי להרביץ קצת לכרית שלי. התמלאתי בכעס כלפי הילד הזה, אלכס, או איך שלא קראו לו.

למי אכפת איך קוראים לו? למה היא מביאה אותו לכאן?!

הרבצתי עוד קצת לכרית, מנסה לשחרר קצת מהכעס בתוכי. לעזאזל.

הייתי אידיוט. אידיוט לגמרי.

זה די ברור למה שהיא לא רוצה לבוא יותר אליי הביתה. כי אני כזה אידיוט.

זה פשוט לא פייר.

מה שכן, המחשבות האלה לא עזרו לי. הרגשתי שאני הולך להתפוצץ. להרביץ לכרית לא עזר לי.

פתחתי את הדלת וירדתי במהירות למטה.

"לאן אתה הולך, סאמי?" שאלה אותי אמא. היא תמיד קוראת לי 'סאמי'. כמעט מתתי מבושה כשהיא קראה לי ככה ליד מאי.

"החוצה", פלטתי ויצאתי בריצה מהבית.

רצתי המון, בערך רבע שעה בלי לעצור. רצתי מהר. לא לקחתי איתי סווטשרט, והייתי עם חולצה קצרה, אבל אחרי כמה דקות כבר היה לי חם, וזה לא שינה לי.

אני די אוהב לרוץ. זה כיף. זה גם מהיר יותר, וזה עוזר לחשוב. אפשר לחשוב על כל דבר שבעולם. אפשר לדמיין ולהיזכר בדברים...

והכל- תוך כדי ריצה.

לבסוף התעייפתי. עצרתי ליד גינת שעשועים, שהיתה כמעט ריקה חוץ משני ילדים- אח ואחות, כנראה- בני שמונה בערך לפי איך שהם נראו, מתגלשים במגלשה בתורות.

הלכתי לברזייה, לשתות. שמעתי איפשהו מאחורי, לא כזה קרוב אליי, קולות של דיבור. הם נשמעו מוכרים...

"זוכר את זה שהלכנו לסרט, דייט משולש?" הייתי כמעט בטוח שזה הקול של מאי.

"אוי, כן", ענה לה קול של בן. לא הייתי בטוח שזה הקול של הילד הזה, המעצבן, המגעיל הזה, החבר של מאי... אלכס.

"ואז עשינו מלחמת פופקורן", הוא אמר. עם מעט המילים שרכשתי לי בעברית, הצלחתי להבין על מה הם דיברו. (בכל זאת, אני לומד כמעט שבע שעות ביום עברית.)

"ומרחנו עליכם איפור", צחקה מאי. זה צבט לי בלב ממש. 'נחמד' לשמוע כמה הם מבלים ביחד.

"זה היה כיף."

הקולות קצת נחלשו- הם כנראה התרחקו. היה נדמה לי שאני שוב שומע קולות של צחוק.

השיחה הזאת בין מאי לאלכס, החבר המדהים והמעצבן שלה, כאילו היתה מעין קיטור, טען לי את המצברים לעוד ריצה. לקחתי שלוק מהיר של מים והתחלתי לרוץ שוב, חזרה הביתה.

תוך עשר דקות בערך הגעתי. הפעם רצתי מהר יותר.

עכשיו זה בטוח. עדיין קיוויתי שאולי יש כאן טעות. שאולי זה סתם.

אבל לא...

'זוכר את זה שהלכנו לסרט, דייט משולש'... הם יצאו ביחד לסרט. ולא סתם סרט, לדייט.

זה ברור.

"סאמי?" שמעתי את הקול של אמא ישר כשנכנסתי. "זה אתה? דאגנו לך!"

"אני בסדר", אמרתי. "סתם, זה... יצאתי לריצה קצת."

"אבל תאמר בפעם הבאה!"

"אני אומר."

רצתי במהירות למעלה, להתקלח מכל הריצה הזאת.

באותו לילה התקשיתי להירדם.

כל הזמן קפצו לי מול העיניים העצומות, בתוך הראש שלי, הפנים של מאי ואלכס הזה, כשהם עמדו ביחד בדלת. ברקע של התמונה התנגן הקול של מאי, שלמרות המילים הנוראיות האלה הוא נשמע לי יפה, הקול שלה- 'הלכנו לסרט, דייט משולש... הלכנו לסרט, דייט משולש... הלכנו לסרט, דייט משולש...'

ובכל פעם שהמשפט הזה התנגן לי בראש, הרגשתי כאילו מישהו מועך לי את הלב. דורך עליו, ממש חזק.

הלילה הזה היה נורא.

*****

אלכס ואני המשכנו לרוץ. דיברנו על הדייט המצחיק שהיה לנו. אלכס הופתע שלא כואב לו כל- כך לדבר על כריס.

"אולי אני אתגבר על זה בסוף", הוא אמר.

"אתה בטוח תתגבר על זה בסוף", אמרתי לו בביטחון.

אחרי שעשינו עוד סיבוב החלטתי שכדאי שאני אחזור הביתה. השעה היתה כבר חמש ועשרים- קיוויתי שאמא לא תכעס עליי יותר מדי.

אבל הרגשתי הרבה יותר טוב...

נפרדתי מאלכס והוא רץ בינתיים לבית שלו. נכנסתי הביתה.

אמא לא צעקה. אבל זה היה רע. כי כשהיא שותקת ככה, זה סימן ממש רע. יותר גרוע מצעקות.

"מאי, את זוכרת מה סיכמנו?" היא שאלה אותי. הרגשתי שאני עכשיו בבית- משפט, ושהולכים לגזור עליי עונש מוות.

"שאת חוזרת אחרי שעה." היא הציצה רגע בשעונה. "את יצאת בשעה רבע לשלוש בערך. עכשיו כמעט חמש וחצי. איך זה שאת מגיעה 45 דקות אחרי הזמן?"

שתקתי.

"את זוכרת מה אמרתי לך באותו ערב, כשחזרת מאוחר מהסרט ההוא עם החברים?"

שוב שתקתי. לא זכרתי במדויק, אבל ידעתי שזה משהו לא טוב.

"שאת תיענשי, לא תצאי מהבית לשבוע." לרגע אחד העיניים שלי התבלטו, אבל רגע אחרי זה אמא אמרה: "אבל מכיוון שזה חופש, את לא תצאי מהבית במשך יום וקצת." היא חשבה לרגע, ואז אמרה: "מהרגע הזה עד למחר בשעה שבע בערב, את לא יוצאת מהבית. ברור?"

הנהנתי. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

"יופי. עכשיו תעלי למעלה."

עליתי לחדר במהירות, ונכנסתי למחשב. התחברתי לאתר של הצ'אט, וחיפשתי שם את מורן.

סתם אחת: היי!

פיצה עם פטריות מקפצות: ?

סתם אחת: סתם, רציתי לומר לך 'היי'. מה אתה עושה?

פיצה עם פטריות מקפצות: אני קצת עסוק. נדבר.

'פיצה עם פטריות מקפצות' התנתק/ה.

בהיתי בצג המחשב עוד כמה שניות.

לא היה בצהריים איזה משהו שהרגשתי, ששכחתי אולי משהו בקשר למורן? בזמן שדיברתי עם קייטי?

ואז נפל לי האסימון.

קבעתי איתו בבית קפה, להיום בעשר. הוא בטח חיכה לי שם מלא זמן.

אחרי שדיברתי עם סאם, כיביתי את הפלאפון. הוא בטח חשב שאני מסננת אותו או משהו טיפשי כזה...

פתאום היתה לי בחילה.

אני חייבת להסביר לו את הטעות הזאת. אני הייתי חולה... אז זה בסדר, רק שכחתי להודיע.

אבל בכל זאת הרגשתי קצת לא בסדר. כי לסאם אני כן הודעתי, חמש דקות אחרי שקמתי.

ולחבר שלי, שקבעתי איתו פגישה, לא.

התחלתי להרגיש ממש רע עם עצמי, אז מיהרתי לחפש את פיצה עם פטריות מקפצות באתר של הצ'אט. הוא עדיין לא התחבר.

צלצלתי אליו לפלאפון. הוא לא ענה לי.

שלחתי לו רק אס-אמ-אס:

תתקשר אליי דחוף. היתה בינינו אי-הבנה. זה נשמע טיפשי, אבל אם תענה לי אני אסביר לך.

לא היה לי מספיק מקום לכתוב לו את הסיבה, ותיארתי לעצמי שזה ייראה כמו תירוץ מושלם כשאשלח לו את זה, 'הייתי חולה'.

חוץ מזה, אנחנו לא יכולים להיפגש, לפחות עד יום שלישי...

הפלאפון, שהנחתי אותו על השידה ליד המיטה, נשאר בינתיים דומם.

- - - - - - -

הפרק הבא יהיה עם הרבה יותר 'אקשן', תסמכו עליי.

חג שמח לכולם!

ובבקשה להגיב ולהירשם למנויים או לקבועים.

אה, וחתימה חדשה. איך היא? תודה לבלוג ציורים ושטויות שהכינו לי אותה.

עריכה

שכחתי, היום יש לבלוג יום הולדת 3 חודשים!

מה עם איזה מזל טוב?

חחח הוא בן 3 חודשים, שעה ושתי דקות. XD

ושיהיה לכם 1 באפריל שמח!