מפתיע משהו? אני לא חושבת. נשברתי בצום. בשעה 12. כוסאמק! למה אני אף פעם לא מצליחה לעמוד במה שאני אומרת. ואני חושבת שמאז שהחלטתי שאני "יורדת" אני רק אוכלת יותר ויותר. אז מה זה שווה?
בבלוג אחד אמרו שכדאי לפתוח בלוג וזה.. ושיעזרו לי.. אני לא רואה פה שמישהו עוזר לי. אני סתם רואה את עצמי אוכלת ונעשית יותר ויותר עצובה על זה שאני כל כך כושלת ואני לא מצליחה לעשות כלום. ולא רק בקטע של לא לאכול..
רבתי עם חברה שהייתה חברה דיי טובה שלי לפני 3 חודשים ואנחנו לא מדברות מאז. ניסיתי לבוא ולדבר איתה ולדבר על מה שקרה והיא פשוט התעלמה בפעם הראשונה ואחרי חודש שבאתי היא פשוט אמרה- טוב.. עזבי, אין לי כוח לדבר איתך עכשיו, אח"כ, ביי. והלכה. האח"כ הזה לא הגיע מעולם ובנתיים כבר עבר שבוע.
חברה אחרת, אחרי שדיברתי איתה ונשבענו אחת לשנייה שאנחנו לא מדברות על אף אחת מאחורי הגב באה ואמרה לי יום אחרי ששני אנשים שונים אמרו עלי שאני מדברת עליה מאחורי הגב והיא לא מוכנה להאמין לי שזה שקר. אז היא לא חברה שלי יותר.
מישהו אחר, שהייתי מעיין דלוקה עליו בהסטריה בכיתה ט' וי' (הוא לא ידע את זה..) היה אמור להודיע לי מתי הוא מגיע לעיר שלנו (כי הוא מאותה עיר והוא בצבא..) ושניפגש ונדבר. וזו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה. ואף פעם אין ממנו טלפון.. אף פעם אף פעם אף פעם.. לא ממנו ולא מאף אחד אחר.
פשוט נמאס לי. נמאס לי לבכות נמאס לי לראות שכל כך הרבה אנשים שחשובים לי פשוט לא סובלים אותי. נמאס לי להיות ילדה דחויה כל כך. נמאס לי להיות בכל מקום ושבכל מקום ישנאו אותי כולם. נמאס לי שהדרך היחידה שאני מקווה שתקרה זה שיגלו שיש לי גידול סרטני ושנשארו לי רק 3 חודשים לחיות ואז ישימו לב אלי (כי אני מפחדת לעשות עם זה משהו בעצמי). נמאס לי שאני צריכה לסחות צומת לב כדי שידברו איתי. והכי נמאס לי שאני שמנה ומאיך שאני נראית בכללי ושאני לא מצליחה לעשות עם זה כלום.
נמאס
נמאס
נמאס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
