סודות של נפש מרובדת

בלילה אתמול יצאתי עם הכלב שלי ובתדודה שלי לפארק שלייד הבית שלה, התלבשתי חביב ואפילו הרגשתי דיי טוב עם עצמי (אני לא מסוגלת להגיד כרגע שאני מרגישה יפה, באמת שלא). ביציאה מהבית השכנים שלי עצרו אותי לבירור על הכלבון המקסים שהחזקתי ביד ולסשן צילומים קצר, בדרך לבית של דודה שלי שתי נשים רוסית חמודות משהו עם מבטא כבד דיברו איתי בערך עשרים דקות על כלבים ועל הגידול שלהם. בפארק כל הילדים הקיפו אותנו במעגל. בדרך חזרה מישהו אמר שהכלב שלי יפה, ממש כמו הבעלים שלו.

וכשחזרתי הביתה הדבר היחיד שרציתי זה לבלוס כמו מטורפת.

ונכנעתי.

למרות שראיתי איך אכילה מסודרת משפיעה עליי לטובה, למרות שבאמת הבנתי שככה זה צריך להיות.

זה כמו שאני נהנית לעשות שיעורי בית, כי אז הכל רגוע ובאמת כמעט כל הצרות נשכחות אבל דאמט זה משעמם רצח! אני צריכה להכין את עצמי נפשית כדי לשבת ולנוח מהכל, במקום אני מעדיפה לשכב על המיטה ולשלוח לשולחן מבטי ערגה מזויפים. ישנו חשש הולך ומתגבש שאני סובלת מהפרעת קשב.

אבל התיקווה לא אבדה.

אתמול בלילה, אחרי שמיעה רצופה של כל השירים של snow patrol הצלחתי לשבור את זה- מחסום הכתיבה שלי נחסם והצלחתי להתחיל לכתוב משהו חדש!!!!!!!!

הבעיה שאחרי שכתבתי שעתיים הייתי חייבת ללכת לשירותים שם כמובן מחכה לי ספר מדהים שאני קוראת עכשיו, אחרי כמה דקות קריאה בו הבנתי עד כמה הכתיבה שלי דומה לי-חסרת כיוון וסגנון מסוים. לכן הפסקתי לעת עתה, אני אמשיך כשהמוזה תשוב.

היום עבר בצורה מוזרה, כמו בדקות הראשונות אחרי שהתעוררתם ואתם מנסים לחזור לישון, לכודים בין חלום למציאות, בין העולם שלכם לתוהו ובוהו ששורר בחוץ.

העירו אותי אחרי חמש שעות שינה בלבד, במבט עייף הבטתי בכלב שלי שדילג לו על המיטה ועל החיוך המבסוט שאמא שלי לא הספיקה למחוק מהר מספיק.

ברטינה חביבה גירשתי משם את שניהם ובסוף חזרתי לישון עם הכלב שלי לעוד כמה שעות טובות.

כשהתעוררתי החלטתי להתחיל את הבוקר בצורה בריאה, לאכול פירות שדרך אגב עדיך לאכול על בטן ריקה, אז אכלתי ענבים.

הבעיה היא שקפץ לי ג'וק לראש שאני רוצה גם עוגה וגם קצת ממרח השוקולד ונכון, נפלתי קורבן לעוד אחד מהתקפי האכילה הבולמוסית שלי (ותודה לך אופי חלש, לעולם לא הייתי מגיעה לכאן בלעדיך). וכשסיימתי לבלוס והבטן התחילה לשלוח אותות מצוקה הבנתי שבעצם אין לי מה לעשות כבר היום.

אני מרגישה רע עם עצמי ולא רוצה לצאת מהבית כשיש אור יום ואנשים באמת יכולים לראות איך אני נראית.

אני עייפה מידי מכדי לעשות פעולה קוגנטיבית כלשהי.

משום מה יש עדיין עגמומיות מסוימת שמונעת ממני לרצות לדבר עם מישהו מבית הספר או בכללי.

ואז הבנתי שאני בעצם שם, בכאוס הזה של החופש, ברגעים שבגללם אתה מוכן לחתום על כל הצהרה (גם אם זה כולל שיעבוד טוטאלי למתמטיקה או כל דבר אכזרי כמעין זה) רק כדי לצאת מהמצב הזה. אני יצאתי ממנו בעזרת ביקור אצל סבא וסבתא שלי. לא שזה עזר במיוחד אבל בעזרתו הנדיבה של בנדוד שלי (שעזר לי להבין שבנוסף להכל שהאנגלית שלי זוועתית) הצלחתי לצחוק לכמה רגעים, לקבוע איתו למחרת ולא לשקוע שוב בעצמי (תחביב שאני מוצאת את עצמי עוסקת בו יותר מידי לאחרונה).

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני תמיד עושה את זה, במקום להתקדם קדימה ולעשות משהו עם עצמי אני שוקעת ככה, לאט לאט מכניסה את כל הגוף ובלי לשאוף אפילו קצת אוויר מכניסה גם את הראש לתוך הנפט שלי, מתפלשת קצת בשחור ובדקה האחרונה לפני הדד ליין אני יוצאת ועושה את זה מלוכלכת כולי. לכן אני אף פעם לא מוכנה, לכן אני תמיד מגלה בחופשה ששכחתי את המטען של הסלולארי, לכן אני תמדי מפוזרת\בעלת שיער סתור\חסרת בטחון\לא יודעת לאן פניי מועדות. אני חייבת לשנות את זה, במקם לנוח קצת לפני שאני למשל אורזת את המזוודות כשאני מבקרת קרוב משפחה רחוק או איזה בית בלון מעופש אני חייבת להכניס לעצמי שאני אהנה ולא משנה מה.

החברה מהשכבה חזרו לפני שבוע בערך מהמסע לפולין, מסע שאליו לא יצאתי בגלל שפחדתי שלא יהיה לי עם מי להיות ולא רציתי להיות מוקפת בכל הטינופת הזאת שנאלצתי להיתקל בה כל יום ויום ביא' במשך שמונה ימים בלי להימלט. אז נכון אני חושבת לפעמים שאולי אם הייתי שם משהו היה משתנה, אבל אני כבר לא שם. אין טעם לשנות את זה. הם מגובשים ומאחודים ואני שוב מוצאת את עצמי בחוץ. הם קובעים ללכת ביחד למסיבה ביום שישי ואני לא הולכת לשם בגלל שאני לא רוצה להיתקל בהם, כי כשאני שם אני לא אמיתית, אני חרדתית משהו, עצבנית, מלאכותית ולא נהנית באמת. תמיד נראה לי שמישהו מסתכל עליי. לכן כשאחד מהם כתב בפייסבוק שהם מתחילים לתכנן את מסיבת תחילת השנה לא כתבתי לו שאני רוצה להשתתף כי אינלי עם מי להיות שם במפגשי התכנון, אני לא אעיז להופיע מול במה שכזאת אז למה להכניס את עצמי לשם? למרות שתכננתי לשלוח לו כמו גדולה "בטח גל, אני באה מייד" ובאמת להתחיל להיפתח אליהם אני חייבת את השבוע וקצת הזה שנשאר לי כדי להגיע למסקנות סופיות עם עצמי.

רגשות האשמה התעוררו לחיים אתמול אחרי ההשמצה הטוטאלית שעשיתי לשיר, מצד שני הן התעוררו מחשש שהיא עדיין משוטטת פה ותרה אחרי בלוגים מעניינים. לא נראה לי שהיא תתעניין במיוחד בבלוג כמעין זה. מקווה שלא.

ואז הגיע הפחד, הפחד שהיא תקרא את מה שכתוב פה עליה, הרצון לסגור את הבלוג מעולם לא היה חזק כל כך, מצד שני הבנתי שזאת האמת שלי, רעה עד כמה שהיא תהיה, אכזרית, מציקה וכואבת. ככה אני מרגישה, אין טעם לשנות את זה. יש בתוכי הרבה ארס ואני מודעת לזה, אבל אני לא רוצה להוציא אותו עליה בטעות או לדבר על זה עם חברה שלא בטוח שתצליח לשמור את זה לעצמה (חוסר האמון שלי באנשים מוכיח את עצמו כל פעם מחדש). אז עדיף שאני אוציא את זה ככה, כשהיא תחת שם בדוי ובין זרים ולא בין אנשים שבאמת מחברים בין השם לפנים.

מצב רוח לכרגע:אופטימי משהו.

מי יודע.. אולי יש תקווה כלשהי אחרי הכל.

יום ההולדת של שיר התחיל בעצב איום שרק שאב אותי יותר ויותר, היית עייפה אבל כששמתי לב שהשעה כבר שש בבוקר החלטתי לצאת עם הכלב לטיול ואז לישון.

במקום לעשות את זה כמו שצריך הייתי חייבת לבדוק את תיבת הדואר, שם חיכה לי מכתב מלישכת הגיוס ובו היה כתוב תאריך הגיוס שלי, בשמונה עשרה ביולי 2010. הלב שלי דפק והתחלתי להזיע, לא יכול להיות שהסיוט הכי גדול שלי מגשים את עצמו, אני מגויסת מוקדם, בלי להספיק להתאושש מהבגרות האחרונה, לחשוב שיפרידו בין התיכון לצבא רק ארבעה ימים, עמדתי להתמוטט אבל החלטתי בצעד אמיץ לבדוק אחרי חצי שנה מהצו הראשון ועוד המון עיכובים (אם זה בגלל בדיקות העיניים או בגלל השימוש בתרופה נגד חצקונים) מה באמת הפרופיל שלי, טוב אז חברים אני שמחה להודיע לכם שאני נמצאתי תקינה לחלוטין (חוץ מסעיף משקף).
בלי לשים לב התחלתי לדמיין את עצמי במדים ובאמת כשהייתי בתחנה המרכזית היום לא יכולתי להסתכל יתר על חיילים במדים, היה מרתיע מאוד לחשוב שאני אהיה אחת מהם עוד פחות משנה, איבחן על ידי חיילים מיואשים כמוני או לחילופין על ידי סטודנטים. מעודד משהו כי הרי הצבא רואה בי מישהי מושלמת (כמעט). התבכיינתי לשיר ולליה בטלפון (לשיר איחלתי גם המון נשיקות ומזלט טוב לפני ההתבכיינות) ואני שוקלת ברצינות לדחות את תאריך הגיוס שלי, יש לי פחות מחודש להחליט.. מקווה שאני אצליח להגיע להחלטה הנכונה. באמת שלא יודעת כבר מה לחשוב.
אחרי האירוע "המסעיר" הזה הלכתי לישון כשאני יודעת שצפויות לי מקסימום ארבע שעות שינה שהצטמצמו בדרך פלא לשלוש שעות שינה עם הכלב שלי במיטה. התעוררתי בשתים עשרה סהרורית לגמרי ואחרי שיחה עם ליה בה קבענו להיפגש בתחנה המרכזית ולקנות לשיר מתנה התחלתי להתארגן, התלבטתי בין שרשראות ולא בין חולצות כי כבר אין טעם לנסות אפילו, את השיער ניסיתי לסדר (הצליח חלקית), התגלחתי ואפילו התאפרתי (עדשות לא הצלחתי לשם בגלל הדלקת בעיניים מה שגרם לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי). באוטובוס פגשתי את המורה הפרטי שלי לשעבר שמשום מה התעקש לקום ולעמוד ליידי תוך נסיון כושל לנהל איתי שיחה, פה התגנבה לה ההרגשה הרעה שאמרה לי שאני לא מצליחה לפתח שיחות והוכיחה לי שוב עד כמה אני מפגרת מבחינה חברתית. יאי לי!
עם ליה נפגשתי מחוץ לתחנה המרכזית, דיברנו קצת, החלפנו בדיחות פרטיות ואז זה בא.. השתיקה, אויב השיחה, זה שמעביר בה צמרמורת של עצבנות כששמה מוזכר בכנס. וניסיתי להביא כמה נושאי שיחה אבל לא הצלחנו לפתח משהו, דיברנו עם ליה והחלטנו להיפגש במרכז קניות, שם טיילנו ואחרי כמה דקות של חיפושים מצאנו אחת את השנייה, התחבקנו והכל והחלטנו לשבת לאכול ואז לקנות לה מתנה ביחד.
אחרי שאכלנו והן ירדו עליי קצת ואני ניסיתי לרדת גם עליהן ובאמת לא לקחת ללב שיר הוסיפה לקערת הסלט שלה שאריות של הטוסט גבינה,אני הצטרפתי ובסוף אחרי תוספת של קולה ותכולה של כמה שקיות סוכר התערבתי איתה שאם היא אוכלת קצת מהבלגאן שהלך בקערה מולה אני נותנת לה חמישה שקלים, ליה התנגדה וניצחה והתחלנו לקשקש שטויות על סוג הישראלי שכרגע כל אחת גילמה בעת הכנה מחודשת של הסלט- אני הישראלי המכוער, יצאתי בזול למעשה.
אחר כך התחלנו לשוטט בחנויות ואחרי ביקור בחנות אביזרים שהכילה תיקים יפים במיוחד הגעתי למסקנה עם עצמי שאני מכורה לקניות וליה הייתה צריכה לגרור אותי משם לפני שאעשה משהו שאני אתחרט עליו (רמז: זה בא בצורת תיק וינטג' יפה להחריד שהמחיר שלו היה מותיר אותי מרוששת). אחר כך שיר החליטה שהיא רוצה שנקנה לה כובע מבילבונג, המוכר שם היה יפה, מתקתק בלונדי וצעיר בנוסף לעצם היותו גבוה. בקיצור אם היו לי ביציות הייתי מתחילה איתו או לפחות עושה עיניים כדי להרגיש שאני באמת יוזמת משהו, בסוף קנינו לה כובע (במחיר שערורייתי של 110 שקלים, בזבוז של מתנה אם תשאלו אותי אבל העיקר שהיא תהנה) ואז הבנתי שנמאס לי. פשוט לא רוצה להיות שם יותר, עם שיר שאוכלת בצורה המעצבנת שלה סלטים, עם ליה שמשום מה שותקת והשיחות ביננו תקועות על אי בודד. הבנתי שמרוב שהייתי צריכה להיות לבד כדי להירגע ולהגיע לתובנות חדשות עם עצמי התמכרי לתחושה, לזה שאני מבינה את עצמי ומתפתחת לכיוון שלי, רק שלי. זה לא עושה לי טוב כי כבר שכחת איך אני אמורה להתנהג עם אנשים, איך לרקוד את הריקוד שלהם ולא לדרוך על הרגליים של כולם. אני נהנית להיות ככה, לא מובנת בעולם שלי, להסתגר בין ארבעה קירות ולדמיין שאני בשדות פתוחים, להסתובב רק עם אנשים שאני באמת אוהבת ולא עם כאלה שלפעמים חייבים. במילה אחת בריחה בשתי מילים התבודדות מוחלטת. ואני נהנית ככה, ללכת לאיבוד במבוך של עצמי, לא ידעת אם יש עכשיו דרך מילוט ממני אבל אולי יהיה, אני חייבת למצוא. ליה הייתה צריכה ללכת למסיבה של חברה אחרת והותירה אותי ואת שיר לבד, משום מה היה לי יותר קל ככה, בלי הציניות הזאת של ליה שהתחילה למרבה הפלא להימאס עליי, בלי השתיקות המביכות, רציתי להרגיש טוב לעומת שיר (עד כמה שזה נשמע צבוע ומתנשא, ונכון זה באמת מתנשא, כי ככה אני מרגישה איתה. רמה אחת מעל וגם היא יודעת שזה ככה, המנטליות שונה לחלוטין בזמן ששלי בוגרת יותר שלה ילדותית בעולם של מבוגרים. אבל אני עדיין לא מצאתי את הדרך שלי אז גם אני לא מושלמת). בחרתי שני ספרים שנקנו במחיר מצחיק של ארבעים שקלים והחלטנו ללכת לראות את הסרט "אשתו של הנוסע בזמן", שמבוסס על רומן בעל שם דומ שאותו הפסקתי לקרוא ממש לקראת הסוף. לקחנו מונית לשם וראינו את הסרט, כמה דקות אחרי שהסרט התחיל הרגשתי שנמאס לי, שאני רוצה שזה ייגמר והלוואי בית, להתכרבל עם עצמי בדיוק כמו שאני אוהבת. אחרי ההקאה האיומה של אתמול לא רציתי לאכול הרבה אבל יצא בטעות אחרי שכל היום אכלתי רק בחוץ, בסוף וויתרתי לעצמי והרשיתי פופקורן וגם גלידה לפני למרות שהייתי בטוחה שאחרי זה אני מפסיקה. בסוף הסרט שיר בכתה כמו מטורפת, כמו שהיא תמיד עושה בסרטים וירדתי עליה בדרך לתחנת האוטובוס, היא אמרה לי שאמא שלה אמרה לה שאם היא בוכה ככה זה אומר שיש לה נפש של אמנית. הרגשתי איך אני מתחיללה להתעצבן, לשיר אין נפש של אמנית יותר ממה שלי יש ואני לא בוכה מכל שטות כזאת בסרט, שיר לא יותר כותבת טוב יותר ממני כי שיר לא עוברת את כל החרא הזה שאני נאלצת להתמודד איתו כל היום. ואכן באוטובוס הביתה היא אמרה לי שהיא לא אוהבת את הכתיבה שלה, היא שלחה לי קטע שהיא כתבה ולא קראתי אותו למרות ששיקרת שכן, פשוט לא הצלחתי, כל פעם שאני קוראת משהו שלה אני מרגישה שאני עושה את זה כדי לבדוק איפה אני במירוץ נגדה אבל אני סובלת כשאני קוראת את זה למרות שזה הכרחי בשבילי, מזוכיסטי משהו. בכל מיקרה היא החליטה לא לכתוב בסגנון דיכאוני ולכתוב על רגשות בלי להיכנס לכל הקטע הזה, דבר קשה לכשעצמו. גם אני הגעתי למסקנה הזאת בסביבות אפריל, היו לי טיפים לתת לה אבל לא רציתי, במקום ייעצתי לה להשתמש ברעיונות של פילוסופים והוגי דעות שמבטאים במקבץ של מילים הרבה רגשות ללא דיכי, ידעתי שהיא שונאת את זה, מצד אחד זה עשה לי כל כך טוב. מצד שני הרגשתי מאנייקית, ממש כמו שהרגשתי אחרי שהיא שלחה לי את הסיפור שהיא סיימה לכתוב (היא התעקשה לקרוא לו ספר.כמו הספר שאני כתבתי ובאמת הדפסתי ונתתי בצורתו הגולמית לאנשים חשובים בחיי) בבקשה לדעה אישית, ואני? סבלתי מכל רגע שבו נאלצתי לקרוא את הסיפור שלה על אנשים שסובלים סבל לא אמיתי, סבל כזה שרואים בסרטים, נהנים לראות אבל יודעים שהוא לא מוחשי כי זה סתם. וככה ראיתי את הסיפור שלה, כגיבוב של המון סתם שהיא לא באמת מרגישה רק כדי לכתוב ולהגיד שהיא כותבת, רק כדי לקבל הנהון חיובי מהחברה שהיא מיוחדת למרות שזה לא נכון, כי לא כותבים בשביל לפרסם כותבים כדי לפרוק, זאת מהותה האמיתית של הכתיבה. זאת המטרה הנעלה והנכונה שלשמה ניתנה המתנה הזו לאנשים המאוד מסוימים. אני רוצה להאמין שזו אני, אנשים אמרו לי שניחנתי בזה אבל אני מרגישה רע, רע על זה שאני לא מצליחה לפרגן לה כשהיא פירגנה לי, רע על זה שאני שונאת אותה ומרגישה שהיא גנבה לי את התחביב היחיד שפיתחתי בזכות עצמי, לה יש חלק גדול בזה שמאסתי בכתיבה. ואני לא מתביישת להודות בזה. שנאתי אותה במשך תקופה מאוד ארוכה על זה. אני עדיין נוטרת לה על זה שהיא כותבת בסגנון שאני עזרתי לה לפתח.
ונחזור לתיאור היום: החלטנו ללכת מקדונלד'ס כי הבנתי בתחנת האוטובוס אחרי הסרט שזהו, אכלתי יותר מה שאני צריכה אז לפחות שאני אהנה היום. במקדונלד'ס ראיתי את יוליה נכנסת לשירותים (הסיפור שלי ושלה ארוך מידי. לזה צריך להקדיש פוסט משלו שלא יהיה אפשרי לכתוב אותו עכשי כשהעיניים עומדות להיעצם של שנייה), התעלמתי ממנה ופתאום זה בא, הרגשת האי נוחות הזאת שאפיינה את השנה המסריחה הזאת, רציתי לברוח משם, להיבלע, לרוץ כל עוד נפשי בי ולא להיכנס לשירותים למרות שמתתי להשתין. לא רציתי להיתקל בה, לא עכשיו, לא כשחן סיפרה לי שהיא ראתה אותה עם חבר בעיר לפני שבוע בדיוק. אבל היא יצאה וקראה לנו, היא התחבקה עם שיר קודם ואז איתי בהססנות (גם אני הייתי מופתעת) ובלי לשים לב מצאתי את עצמי משלבת ידיים על החזה (יופי, באמת. תראי לה שוב עד כמה את לא מרגישה בנוח ליידה) ואנחנו דיברנו קצת, החלפנו מילים סתמיות במקום לשבת בצד ולשפוך את כל מה שמציק (שיר אמרה שהיא חשבה היום על פיזיקה ונזכרה בה ויוליה אמרה שהא חשבה היום על השכונה שלנו ונזכרה בי, תהרגו אותי אינלי מושג למה היא אמרה את זה. בנוסף היא אמרה גם שזה הקיץ הראשון שבו היא לא רצתה להרוג את עצמה ובתנועת הידיים שלה היא אחזה בשני מטבעות של עשרה שקלים וקנתה מילקשייק או מה שזה לא יהיה. ואני יודעת שאחת הסיבות לזה שהקיץ שלה היה עמוס כל כך זה החבר המאבטח שלה בגיל של רז (בן 22 אם התעניינתם) וגם לרז אני אצטרך להקדיש פוסט שיתאר ולו בקצת את ההשפעה ההרסנית שהייתה לו עליי, ממש כמו יוליה. שניהם הטיפוס שמושך אותי כמו לאש גם אחרי שנכוויתי. כזאת אני, מזוכיסטית.), אבל החיים זה לא סרט, בייחוד שלא שלי ומאוחר מידי למילים אמיתיות. הרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה וחשבתי שאני נדלקתי עליה, חזק, ממש כמו פעם. והיא, היא עם כל הגובה שלה והשיער השחור הארוך מידי ולא מסודר שהיה פזור בזמן ששלי אסוף לקוקו שלא מחמיא לתווי הפנים השמנות מידי שלי (תודה בולמוסי אכילה, הכל בזכותכם), היא בעליונית ש אימונית שחורה ובטן שטוחה מכל רבב ואני בגופייה מקושקשת מידי שקניתי בת"א שנועדה להסתיר את כל הרי הבושה שאני נהנית לאכול כל היום, היא במכנס ג'ינס ארוך שתמיד גדול עליה במידה ואני במכנס קצר, היא בנעלי הספורט הגבוהות ואנ בנעלי האצבע שקניתי. ראיתי שהיא שלחה אליהן מבט, אולי היא שמה לב שאחרי כל השיחות שלנו על השינאה העצומה כלפי הרגליים הענקיות מידי שלנו התחלתי להבליט אותן. ואז זה בא, הרגשתי ככה כבר בקולנוע, ממש כמו הבנות האלה שהולכות ברחוב, אוחזות בתיק בד (זה תמיד בד, כי זה יותר זול), מעטרות את עצמן בתכשיטים זולים ממש כמו התיק ובבגדים נועדים בעצם להסתיר יותר מאשר להבליט, הולכות עם התסרוקות שלהן ובהליכת הפאשיניסטה, נו, כמו כל הבנות האלה בתל אביב שנעות בטווח הגילאים מ-15 עד 28. ככה אני הרגשתי, ממש כמוהן, בלי טיפת ייחוד אולי מלבד רגליים ארוכות אבל גם זה לא מייחד אותי יותר מידי, ואילו היא, גם הלבוש הלא שייך הזה שלה שידרה משהו כל כך היא. תמיד קינאתי בה על זה, חשבתי שהצלחתי לאמץ לי אני משלי אבל זאת רק תחפושת, יצאתי משם בהרגשה רעה ושיר הבחינה בזה, קשה היה שלא להבחין, הגבתי ברובוטיות, באיטיות, הבעות הפנים שלי היו תקועות, הבטתי הרבה זמן בנקודות מסוימות ואפילו בפנים של שיר. שנאתי את יוליה על זה ובעיקר שנאתי אותי, על זה שאני כזאת דיכאונית ונוטה לשקוע ברחמים עצמיים. משום מה כשהגעתי הביתה הכל ברח לארץ לעולם לא. אבל ההרגשה הזאת עדיין מקוננת בי, למה אני לא מצליחה להרגיש מיוחדת? אז נכון אני וואנבי עמוקה, וואנבי מגניבה וקולית ואופנתית אבל משום מה אני מרגישה שיש חוצץ ענק ביני לבין העולם, זה בא בצורת הבטון הנפוחה והתחת העצום שלי שמרחיק כל בחור שחושב שהדבה הזאת יכולה להיות שימושית למשהו (תפעילו את הדמיון ותחשבו בעצמכםץ זה לא כזה קשה).
כשישבתי בשירותים וקראתי שוב על בחור מתוסבך כמוני שמובל על ידי החיים ולא תופס פיקוד הבנתי שאולי זה אמור להיות ככה, שיש לי נפש של אמנית, מיוסרת, שאולי כל הריק הזה שנוצר בתוכי בתדירות גבוהה יותר מהחמצן שנכנס לריאות נועד ליצור חומר גלם, שכל התקופות שאני עוברת בעצם אמורות לגרום לי לכתוב טוב יותר, אמיתי, ואולי זה סתם. אולי לא נועדתי לגדולות אלא סתם להמשיך להתייסר על דברים קטנים.

ואחרי שפיכת הלב הקטלנית הזאת ושלוש שעות שינה שבהחלט לא סיפקו אותי אני אפרוש לישון.

"אז זה הגיהנום. לעולם לא הייתי מאמין לזה. אתה זוכר: האש והגפרית, העינויים. אה! כמה מגוחך. אין צורך בעינוי, הגיהנום זה הזולת"
(ז'אן פול סארטר)

אני כבר לא יודעת מי האויב הכי גדול שלי כרגע, האם זו אני או הנטייה שלי להרס העצמי?

חזרתי להרגלים הרעים שלי, לאכיל מופרזת אחרי כמה ימים מוצלחים של דיאטה ואז הקאה, הבולמיה מאיימת לחזור בשנית ולחבק אותי קרוב כמו שרק היא יודעת, ללחוש מילים מבטיחות על אושר יקר שאפשר לראות רק בחלונות הראווה ורזון שיחליק את כל הבעיות שלי ואני מודה שנשאבתי לרגע אבל אז כשהקאתי ונתקע לי גוש ככל הנראה בפתח הקיבה וסירב לצאת זה חזר אליי, מהיר יותר מפלאשבקים בסרטי אקשן, כואב יותר מדקירה בגב מחבר אהוב וצורב כמו החומצה שעלתה לי כרגע במעלה הגרון.

ישלי צריבה קלה בוושט, קצת קשה לי לבלוע אבל אני חושבת שזה טוב, לכרגע, לפחות שיישאר אצלי סימן כלשהו שימנע מני לעשות שוב את השטות הזאת. אני נזכרת בימיי החורף לפני שנה וחצי, כשהייתי חוזרת הביתה מורעבת אחרי שהחלטתי לאכול בצורה סדירה (משמעה לא לאכול דבר עד חמש בצהריים) ואז יושבת על עוגה בייתית שלמה או לחילופין משלבת בין עוגת הבראוניז שאמא קנתה למרות שהתחננתי שתפסיק ביחד עם ממרח נוטלה ובצד את שאריות הגלידה שלא הספקתי לסיים בשישי-שבת, אחר כך הייתי רצה לשירותים עם בטן נפוחה ומוציאה הכל עד שרעדו לי הידיים והשפתיים התנפחו ונהיו אדמדמות ורדרדות כאלה, יפות, והעינים היו נפכות לאדומות, ממש כמו היום. והיום שוב הרגשתי איך היד רועדת מעל האסלה, את הגוש שתקוע בגרון ומסרב לצאת ואז הדמעות, בעיקר דמעות של קושי, כשעמדתי מול המראה חזרתי לאחור, רק העיניים היו אדומות יותר מאיי פעם, האדום שבהן הדגיש את הירוק ההולך ומתגבש בי ואת הסלידה הענקית שנוצרת לי כלפיי.

הכל אצל נראה אפור כזה, כאילו אני עושה דברים רעים שאנשים בגילי לעולם לא היו עושים אם הם היו במצבי, מצד שני הם לא במצבי, הם לא מעורערים נפשית במידה כזאת שמילה אחת יכולה למחוק חיוך ולהחלף אותו בהמון דמעות. הרבה פעמים הציעו לי טיפול נפשי, בעיקר פסיכולוגי, זה בא מהצד של ההורים וחברה קרובה. אבל זה לא זה. תמיד הייתי ככה, אני קיצונית, נעה מקיצוניות אחת לשנייה, אין אצלי אזור ביניים, הפסקה זה מושג שאני לא מכירה. ממחר אני משתנה לחלוטין, מחר אני אהיה אדם טוב יותר. רק חבל שאני לא מבינה שזה בא בשלבים, שבמקום לאכול את כל העולם בבת את אני צריכה לאכול ביס ביס, לאט לאט ולהנות ממיליארדי הטעמים השונים ולא לשייך אותם לפי מדינות.

לא יודעת אם אני רוצה חבר, אולי זה לא יעזור לי בימים כמו אלה, כשאני לבד בבית ועושה המון שטויות, לא עוצרת לרגע לחשוב בהיגון, לא יוצאת מהחור השחור הזה שלי, נכנסת לדיכאון מאנשים מאושרים ועושה שטויות שרק פוגעות בי בסופו של דבר ותוך כדי כך מקללת אותם על האושר הדפוק הזה שצובע להם את החיים בצבעים שמחים בזמן שאצלי הכל נע בין שחור לאפור כהה מאוד.

אין לי גם רעיונות לכתיבה, דבר שהיה יכול לעזר לי מאוד לפרוק עצבים אבל כרגע זה רק גורם לי להרגיש רע יותר עם עצמי בעיקר כששיר כותבת, והרבה, וכשעורכי עיתון פונים אליה כדי לפרסם משהו שלא מגיע לרמה שלי כשאני רוצה, ואני רוצה אבל זה לא יוצא. המילים תקועות שם ביחד עם הגוש הזה בקיבה שלי וכרגע החומצה ממשיכה לכלות אותן, לשרוף אות אות ולשלוח אותם לארץ המילים, אני מקווה ששם הן מצאו את מקומן כי אצלי הן רק סבלו.

מחכה לי יום עמוס מחר, צריך לקום מוקדם, להוציא את הכלב או לפחות לבדוק שהוא לא משתין במטבח, לנסות לסדר את האנדלמוסיה שעשיתי בבית ובשלוש וחצי להיות בעיר, לחגוג ביחד עם שיר את יום ההולדת שלה. מצד אחד אני מבינה באיזשהו מקום מודחק מאוד בראש שלי שמחר אני באמת יוצאת ומבלה בחברת אנשים ליותר משעה וחצי אבל מצד שני יש משהו בפנים שאני יודעת בוודאות שאם אני לא נפטרת ממנו אני ארגיש מחר רע, אהיה חסרת בטחון ואפלוט בדיחות קרש שרק אני אבין ואיעלב כשאף אחת לא תצחק מלבדי. אני חייבת לשמוע מוזיקה טובה מחר או פשוט לקום שמחה, אני חייבת להתאמן מול המראה בלצחוק ולחשוב בנסיעה לעיר על סיפורים מצחיקים או פשוט להמציא כאלה, לחשוב על בדיחות פרטיות שיהיה אפשר לשלוף כשנשב לאכול איפשהו וכמובן למצוא מה ללבוש, דבר קשה לכאורה כשרק מכנס אחד בארון שלי עולה עליי (ובקרוב גם זה ייפסק).

כרגע אני נמצאת בהלך הרוח שהיה לי ביום העצמאות שבו הסתגרתי בבית וטחנתי את נשמתי, ראיתי מערכונים מצחיקים ביוטיוב במקום ללמוד למתכונת הראשונה  (במתמטיקה שבה נכשלתי כמובן), והרגשת הזיפט הזה שידעתי כבר היום משעות הערב, כשבנדוד שלי ביטל את הטיול המתוכנן בשכונה ושיר לא הסכימה לצאת והכלב שלי חירבן בסלון, שתבוא ואפילו ידעתי איזו זיפטית היא תהיה, שחורה כזאת, מדכאת אבל בלתי נראית, מהסוג הזה שבאה אחרי שאני רואה בפייסבוק או בכל מקום אחר אנשים שמחים ויודעת שבאמצעות מהלכים מתוכננים וחריקת שיניים במקומות הנכונים יכולתי להיות אחת מהם במקום להכאיב לעצמי במקלחת עם השוט של ההלקאה העצמית, במקום לספר את הכל לעצמי או לכתוב את זה על הנייר. מצד שני אני מוצאת את ההרגשה הרעה הזאת כמקור ההשראה שלי, אבל כמה אפשר כבר לכתוב על אותה הרגשה רעה בווריאציות שונות? אחרי הכל לי נמאס מזה אז למה שלמי שקורא את זה לא יימאס מחזרה נשנית על רגשות שאף אחד מלבד הכותבת לא חווה?

אני פשוט מקווה שבשלב כלשהו זה יפסיק לבוא, זה התחיל לתקוף אותי השנה ואני מקווה שזה לא יישאר חקוק אצלי לנצח כי כרגע זה רק מוביל אותי להתבודדות ולרצון עז לאיש שיחה שיהיה אפשר לפרוק עליו הכל. הבעיה היא שכשבאני מוצאת את עצמי ככה, חסרת כתף לבכות עליה כשהדמעות אפילו לא יוצאות, ורק המילים נכתבות ומנסות לשווא למלא חלל ריק של בדידות מתמשכת והרגשת כישלון שמוכיח את עצמו עם כל יום שעובר.

הגעתי לכדי החלטה עם עצמי, מעכשי אני כותבת פה כל יום (מה שאני מניחה שיימאס עליי כעבור שבוע מקסימום). רק כדי לתרגל את הכתיבה שהופסקה לפני יותר מחודשיים, ולהמשיך להוציא על המקלדת מחשבות שככל הנראה מציקות לי ומפריעות לי לתפקד בצורה נורמלית למרות שלא ידעתי על זה. אם זה לא יעזור לי להתגבר על המחסום שלי לפחות אני אתבטא קצת.

They say that life is for learning"

Well, teach to me to live While I'm here

Messages twisted and turning What should I give Make it clear

'Cause I can't figure it out, yeah I can't figure it out, yet

Just how to make it perfect for you But, I'm closer than I was Yesterday

 "Yeah, I'm closer than I was yesterday

ישלי עצירות כתיבה. אני לא מצליחה לכתוב כלום, לא יומן, לא סיפורים קצרים ואפילו לא שורה מזורגגת משיר.

הכל תקוע, אפשר להגיד שאני תקועה.. לא מתקדמת לשום מקום ונשארת שם. בסטייט אוף מיינד הזה שלי שאני צריכה עדיין לנוח מכולם בזמן שאני מתנתקת לחלוטין. מה שבדיעבד מבתרר כטעות מוחלטת. אני חייבת להיות מוקפת בכל הטמטום הזה של הילדים בגילי, בכל הצביעות והמרדף האינסופי בתחרות האגו כדי להצליח לכתוב. מאסתי בהכל, לפי דעתי הבנתי הכל, איך הכל עובד ופועל, מה מניע אנשים וגורם להם להתנהג ככה, אני בהחלט בשיא שלי מבחינת החשיבה והחוזק הנפשי ומשום מה כשאני ככה אין לי בעצם מה להגיד, לא עברתי רומן סוחף עם סוף מתקתק, לא אהבה נכזבת (ולא זה לא נחשב להידלק על מישו ולגלות שזה לא הדדי), לא השתכרויות מטריפות חושים או חגיגה עד אור הבוקר. לא עברתי כלום ורוקנתי הכל. חסרה לי תעסוקה, חסר לי כיוון ומטרה. אני לא מתעניינת בדבר ולא רוצה למצוא כ זה דורש השקעה, עצלנית מידיי ופסימית עד כאב. נוטה לשקוע בבועה לי ולא לנפץ אותה גם כשנגמר החמצן. מאסתי בהכל.

נמאס לי מחוסר התפקוד הכללי שלי.

לא רוצה להיות ככה, בוגרת וסגורה.

ושיר שמתאר בדיוק מה אני מרגישה כרגע: snow patrol-make this go on forever

Please don't let this turn into something it's not
I can only give you everything I've got
I can't be as sorry as you think I should
But I still love you more than anyone else could

All that I keep thinking throughout this whole flight
Is it could take my whole damn life to make this right
This splintered mast I'm holding on won't save me long
Because I know fine well that what I did was wrong

The last girl and the last reason to make this last for as long as I could
First kiss and the first time that I felt connected to anything
The weight of water, the way you told me to look past everything I had ever learned
The final word in the final sentence you ever uttered to me was love

We have got through so much worse than this before
What's so different this time that you can't ignore
You say it is much more than just my last mistake
And we should spend some time apart for both our sakes

The last girl and the last reason to make this last for as long as I could
First kiss and the first time that I felt connected to anything
The weight of water, the way you told me to look past everything I had ever learned
The final word in the final sentence you ever uttered to me was love

The last girl and the last reason to make this last for as long as I could
First kiss and the first time that I felt connected to anything
The weight of water, the way you told me to look past everything I had ever learned
The final word in the final sentence you ever uttered to me was love

And I don't know where to look
My words just break and melt
Please just save me from this darkness

And I don't know where to look
My words just break and melt
Please just save me from this darkness