עדיין לא הצלחתי להירדם למרות שאני שוכבת במיטה וחושבת (אני מניחה שזאת הסיבה שאני לא נרדמת) אז שמתי לי אריק ברמן ושיחקתי כהרגלי בקודש באחד מהמשחקים שיש לי במחשב, מצאתי שזאת תרפיה מעולה שבזכותה אני מצליחה להתנתק מהמחשבות שלי לכמה דקות.. גם אם זה בגלל דמות ילדים שצריכה לבעוט בכדור או משו שדומה לזה. אני מוצאת את עצמי עוסקת בהמון פעולות שטחיות לכאורה רק שתמיד בכל פעולה שכזו אני חושבת..
עכשיו נגיד שיחקתי באייסי טאוור, חשבתי בין הקפצה להקפצה על זה שאני מתה לדבר עם מישהו ולהתחבר למסנג'ר אבל לא עשיתי את זה. נזכרתי במפגש שלי עם שיר ביום שישי. לי ולה יש יחסים שנעים על גלים-אהבה שנאה, לפעמים אני מתה לדבר איתה ומסתובבת רק איתה ואז אני פשוט לא יכולה לסבול אותה, לא את המבטים המוכיחים שלה שבעצם משקפים חוסר הבנה, לא את ההערות שלה שמתחילות לעקוץ יותר ויותר, לא את הדרך המעצבנת בה היא מחמיאה לכולם כדי לפתח נושא לשיחה וגוררת אותי לשבת איתם בהפסקות למרות ששתינו יודעות שאין טעם, הם לא רוצים אותנו לידם ואני ממילא מעדיפה לשבת לי בפינה הזאת בחצר של הביצפר, ששם אני יכולה להסתכל על כולם משחקים את המשחק הזה שלהם שטוב להם ושהתיכון הוא באמת זמן טוב לעשות שטויות, בעיקר כשיוצאים לשתות בסוף השבוע ומעלים את התמונות של החברה שלך מקיאה עליך אחח תענוג ממש. טוב אני מבינה שסטיתי מהנושא (כ"כ אופייני לי) בכל מיקרה אני ושיר נפגשנו ביום שישי אחרי שדחינו כל פעם מחדש את הפגישה ביננו, משום מה רציתי להתקשר אליה בבוקר ולשאול אם באלה להיפגש איתי אבל משו בפנים אמר שלא צריך שזה ייגמר כמו תמיד בהרגשה הזאת שמעקצצת אצלי, ברצון העז לדבר איתה באמת ולהוציא את זה וגם קצת להכאיב לה כדי שתרגיש קצת מהתסכולים שהיא עוררה אצלי כל כך הרבה.
בסוף היא התקשרה בתשע בערב ורצתה להיפגש, זרמתי כי באמת נמאס לי להיות בימי שישי בלילה לבד, לשמוע את השירים של השכנים הדתיים שלי ולרצות לקפוץ מהחלון (מזל שיש סורגים) וגם כי חשבתי שאחרי שניסיתי להתחמק ממנה ומכל מי שאיתי בביצפר כל הזמן הזה הגיע הזמן להתמודד.. אז היא הגיעה והחמיאה כרגיל, וישבנו לדבר והיא סיפרה לי על הרצון העז לחבר אז הצעתי שתתחיל לפתח את המינלינג שלה כי גם כשהאביר על הפורשה הלבנה יבוא להתחיל צריך לפתח איתו שיחה שכמובן תתרחש מחוץ לבית ביציאה בערב- היא לא הסכימה איתי כי היא לא יוצאת בשעות שבהם היא באמת יכולה לפגוש מישהו שמתאים לה (כלומר לא מישהו מעל גיל 17 וחצי ויומיים) ואני שכבר מזמן פוזלת לכיוון בני העשרים פלוס (עדיפות לפלוס שנתיים) לא יכולה באמת לדבר איתה על בנים שאני אוהבת (ג'וני דפ מישו?) כי היא טוענת שאני נמשכת לזקנים 
המשכנו לדבר ואני לא זוכרת למה ואיך התחלתי לדבר איתה על נקודות משבר, על איך שהגבתי לזה ושזה קשה.. היא שוב תקעה את המבט הזה שרוצה שאני אפסיק אבל אני התעסקתי בברכיים שלי והמשכתי לנסות להסביר לה על איזה משבר אני מדברת, על כזה שממוטט כי אינלך כוח יותר להמשיך הלאה ושאני מבינה איזה מזל שמשברים כאלה תוקפים בגיל כזה ולא מאוחר יותר כשאנחנו עלולים להפסיד עבודה וסמסטר ולא בגרויות שממילא אני לפחות מתכננת להשלים אח"כ (מתמטיקה במיוחד) כי אני כבר מתכננת איך אני אגיב ואגיב לזה כי כבר עברתי משהו כזה והיא אמרה לי אז למה שלא תתכנני כבר את החתונה שלך ותכתבי עכשיו את הצוואה? ושוב גלי התסכול שטפו אותי מבפנים ובאמת הרגשתי שאני צריכה לשירותים כי הנה היא שוב לא מבינה.. התחלנו להתווכח וניסיתי להסביר לה שנקודת משבר כזו יכולה לתקוף אותה בעוד חודשיים כשהיא תעשה את הפסיכומטרי או באמצע הבגרויות והיא נענעה תלתלים והציעה שאני שוב אנסח צוואה. נכנסנו לאחד מהוויכוחים האינסופיים שלנו והיא אמרה לקראת הסוף שנמאס לה שמהערה שהיא זורקת אליי אני גוררת אותה לשיחת נפש כמו זו שהיא לא מוכנה אליה בכלל (כי שוב נגררנו לפרספקטיבות המנוגשות שיש לנו על העולם) והסכמתי איתה, כי גמאני יודעת שאני לא חד שכבתית.
במקרים אחרים הייתי נכנסת לדאון מטורף ושוב מתחפרת בעצמי, למען האמת התחלתי להיכנס לזה. שוב לא ישנתי כל הלילה וניסיתי לדבר איתה אחרי זה עוד קצת במסן אבל העדפתי לעצור באמצע השיחה וללכת לראות טלוויזייה עם אמא שלי שאמרה שאני כבר לא מבלה איתה בכלל, כשחזרתי למסן היא התנתקה אחרי שהיא הטיחה בי שאני סתם נותנת לה עצות שהיא ממילא לא תיישם (כמו להתחיל לפתח שיחות עם אנשים שהיא פוגשת באוטובוס למשל לשיפור המינלינג או לחזור הביתה אחרי השעה 10) וזה רק מדכא אותה יותר.
ואז הבנתי מה הכאיב לי כל השנה המסריחה הזאת, מה גרם לי להרגיש כל כך רע עד שהייתי בוכה בבוקר במחשבה על היום הארוך שמצפה לי עד שאני חוזרת להתחפר במיטה עם עוד כמה הלקאות עצמיות- אני לא באמת יכולה לספר למישהו מה באמת מטריד אותי. ניסיתי לעשות את זה עם שיר אבל היא לא מבינה, היא ילדותית לגילה בזמן שאני רצה הלאה (או לפחות חושבת שאני עושה את זה) אבל היא שוב רק התווכחה איתי שאני טועה ושהדעות שלי לא נכונות ושאני לא בסדר ושזה מוזר כשבעצם כל מה שהייתי צריכה זו כתף לבכות עליה, כנראה ששלה נמוכה מידי בשבילי. ואז בלילה הלבן הזה הבנתי שאני צריכה למצוא מישהו שירצה לשמוע אבל לא כי אני הקשבתי לו אלא כי הוא באמת מתעניין ורוצה לשמוע וזה מה שהיה כל כך חסר לי ושיגע אותי. זה חזר הפעם רק שבמקום להרגיש רע ולהתחפר בפייסבוק שמפוצץ בתמונות של כולם נהנים ומפזרים שיניים מלאות בסידן של אושר בזמן שאני מפוצצת בעששת הבנתי שזה בסדר שאני ככה, שונה מכולם, לא שייכת ולא קשורה. כי למרות שרע לי עכשיו, ובחיי שרע לי, אני שונה מהם, גם אם זה שונה רע (כי הקללה הכי גדולה היא הבינוניות).
ובנימה אופטימית זו אני חותמת את הפוסט.
"ועם הזמן אתה אומר זה רק ילך ויסתדר, מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
