סודות של נפש מרובדת

זהו פוסט המחאה הראשון שאני כותבת ולשם שינוי לא עוסק רק בחיי שאני מנסה לדמה אותם כאומללים ורצופי כאב.

האלכוהול, הנושא החם שמטריד את בני הנוער בימינו. הצעת החוק שתעלה את הגיל המותר לרכישת אלכוהול ל-21 ותגביל את שעות רכישת האלכוהול.

בתור אחת שלא באמת צורכת אלכוהול בכמויות שעולות על כוסית בחודש הדבר הזה הרתיח אותי, עזבו אתכם מהעובדה שאנו מורשים לאחוז בנשק ולא בכוס בירה ושלמעשה זה לא יפתור דבר. תחילה עולה הכעס, האם זו באמת הדרך היחידה בה הממשלה רואה את תופעת השתייה בקרב הצעירים דועכת? קראתי קודם פוסט המתייחס לפן אחר של החקיקה וזה שלמעשה הרגלי שתיית בני הנוער מסוקרים היום יותר מבעבר ולכן הבעיה נראית חמורה יותר למרות שלמעשה דבר לא השתנה, ילדים בני 13 ימשיכו לבקש ממבוגרים לקנות להם את בקבוק הוודקה שאיתו יעבירו את הלילה בפארק רק שכעת גם נערים בני 19 יעשו זאת.

הרגלי השתייה אינם נרכשים עם החוקים, הסיבה היחידה שאינני שותה היא כי בילדותי הוחדרו לי הרעיונות כי שתייה היא אינה עניין של דבר מה בכך, אם את שותה עלייך לדעת מה יהיו התוצאות של זה, נפשך וגופך צריכים להיות מוכנים כדי לספוג את השינויים האלה. לכן 'נזכרתי' להתחיל לשתות רק כשאני נושקת לגיל 18 וגם אז הכמות לא עולה על כוסית. הפחד מאיבוד שליטה הוא זה שמדריך אותי ובעיקר הרצון לשמור על גופי.

ההורים הם אלו שצריכים להתערב בהרגלי השתייה של ילדם, כמובן שילד בן 12 לא יגיד להוריו שהוא יוצא לשתות עם חבריו אך נצא מנקודת הנחה שההורים דאגו להחדיר לילדם לא רק בהרצאות חסרות פשר אלא במעשים, במסרים סמויים שהגוף שלנו חשוב בהרבה מבקבוק השתייה הזה שמחירו לא עולה על החמישים שקלים. העובדה כי הוריי אינם שותים אלא באירועים בהחלט חיזקה אצלי את הדעה בנושא, דעה שמחזיקה מעמד קרוב לשלוש שנים במהלכם אני מוותרת על יציאות כיתתיות לפאבים ובארים, אני יודעת שמלבד השתייה לא יהיה הרבה מה לעשות שם. בכלל כל הדברים המצחיקים קורים אחרי שכולם שיכורים לפני או אחרי ההקאה.

החוק לא עושה דבר, בני הנוער ימשיכו לצרוך אלכוהול, למעשה ההתעקשות הזו להפוך את האלכוהול ל"מצרך נדיר" תגרום לשני דברים. הראשון עלייה ברצון ובמשיכה לאלכוהול, הרי ידוע שאם תאסור על דבר מה מסוים הוא יהפוך למבוקש. וגם אני, בתור אחת שלא סוגדת לבקבוקי הזכוכית הללו רציתי פשוט לחטוף את בקבוק היין ששוכב בארון במטבח ולרוקן אותו, הרחקת היעד הנכסף בו אנו יכולים לשתות מהמשקה האסור לא תסייע להשגת המטרה שלשמה החוק נחקק (ולמעשה עוד לא עבר את שלוש הקריאות כך שהוא למעשה אינו מוגדר כחוק ממשי) השני הוא שזה יעודד תעשיות אחרות כגון הסמים שבהם ימצא הפתרון, הרי מחירי האלכוהול עולים, הוא הופך לבלתי זמין והסמים נראים מרגע לרגע יותר נגישים.

ארצות הברית היא אינה מדינת ישראל, יש לזכור שלא כל מה שעובד שם, וגם זה בספק, יצליח לעלות לארץ הקודש ולנחול הצלחה. הרי בארצות הברית החינוך שונה, הערכים העומדים בבסיס המדינה שונים. נשאלה השאלה מה גורם לבני הנוער בגיל כה צעיר לשתות, האם זו אינה אלא בריחה מהתמודדות וחיפוש תחליפים זולים? יש לזכור שמערכת החינוך שמה במרכזה את התלמיד וניטרלה בכך למעשה את המשמעת הנרכשת במוסדות החינוך, משמעת שלמעשה תגרום לנער לסרב לאלכוהול כאשר הוא מדוכא או רוצה להתנקות מסמני השאלה ולהיפתח באמת ובתמים לטוב שבעולם.

עצתי היחידה היא שיש לטפל בשורש הבעיה ולא לפנות לענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיות שאינן מהוות את הבסיס להצעת החוק. ממשלת נתניהו רוצה להוריד את מספר הצעירים שמשתכרים בפרקים? דאגו לתדרוך קצר לפני השימוש  בדיוק כפי שאתם מדריכים את החיילים בצבא להשתמש בנשק.

אחרי שמיעה של שירים ישנים מלפני שנתיים שאני עדיין זוכרת את המילים שלהם וקריאה ביומן האמיתי, זה שאפשר להרגיש בו את החודשים והשנים כשמעבירים את הדפים הבנתי שקמתי לתחיה.

נבלתי, מתתי, התאכזבתי,ויתרתי , לא רציתי ובעיקר פחדתי.

עכשיו השכלתי להבין מי אני באמת, מה יש בי, עובדה שבפברואר 2008 כתבתי שאני יודעת שאני יוצרת בעצמי חור שחור שבעתיד עלול לשבור אותי ואכן לפני חצי שנה נשאבתי אליו. אני חושבת שאני מתחילה לצאת ממנו וזה שלב חשוב מאוד בהגדרה העצמית שלי.

קטע שנכתב ב-4\25:

"אני לא טובה בכלום.

כאילו אני תלמידה טובה אבל לא הכי טובה.

אני יודעת להקשיב אבל לא תמיד, כי אז אני שוקעת במחשבות שלי ומאבדת את האדם שמולי.

אני יודעת לכתוב אבל לא הכי טוב כי הכתיבה שלי בנאלית ככל הנראה משקפת אותי. ואני? סתם.

אין לי על מה לדבר עם אנשים שאני מכירה וגם זרים.

אין לי בכלל בטחום עצמי.

והבנתי שאני כבר לא אמצא אהבה כי מזמן הפסקתי להסתכל על חתיכים

וכוח הרצון שלי שואף ל-0

ואין לי גוף מושלם, אני אפילו לא יפה

ותמיד יש בנות גבוהות יותר ממני

ואני בכלל לא מצליחה לדבר כמו שצריך באנגלית

ואני כבר לא מסוגלת לקרוא ספרים

והתחלתי לשמוע מוזיקה בעברית, כך שזה גם כבר כמו כולם

ואם תראה אותי בין הרבה אנשים לא תצביע עליי כמיוחדת

אני פשוט נבלעת בין ההמון

הקול שלי רגיל

אפילו סגנון הלבוש שלי בנאלי

והציונים שלי במת' מביישים

כמוני"

אז שוב נשאלת השאלה.. מי אני?

אני אדם שנשרף באש הגהנום שלו וקם לתחיה

הכוויות מתחילות להיעלם, הזמן מטפל בי כמו שרק הוא יודע

ואני אוהבת לשמוע מוזיקה שמחזירה אותי לאחור, לפשטות היחסית

ואני אוהבת לכתוב למרות שזה קשה לי

ואני אוהבת שיער ארוך למרות שיש לי קצר

ומוזיקה צרפתית

ובנים גבוהים

וגם בנות אבל לא גבוהות כי זה מערער

ונעלי עקב

ובלונדינים

ואת הכתיבה של אוסקר ווילד

ובלדות רומנטיות

ומוזיקה מהאייטיז

וראפ

ולאונן

ואת החברים שלי, אלה שאני לא שונאת

ולהתבודד

וחמש דקות אחרי זה להיכנס לחדר מלא באנשים ולדבר

ונסיעות ארוכות

אבל כאלה שבהם אני יושבת ליד החלון

וערים גדולות

וטבע

בעיקר את הים

ואותי

ומה עוד אני צריכה?

החלטתי לעשות ראסטות. אני אעשה את זה מייד אחרי הצבא כי עכשיו השיער שלי קצר וחבל להאריך, אז בצבא אהיה עם שיער קצר, לא אסתפר או יותר נכון אנסה לא להסתפר במהלכו ומייד אחרי הצבא אני אהיה מעצמת ראסטות ארוכות ואצטלם, עד אז אני אלמד את עצמי להצטלם ואנסה להיות בסביבה של אנשים שירצו לתעד את הרגעים האלה של החיים. ואחייך, כי אני אהנה מהחיים.

ואפרק אותן לפני האוניברסיטה אבל מי יודע.. יש לי עוד זמן =]

אני נהנית לכתוב.. אבל לאחרונה זה נהיה קשה, כל כך קשה..

יצא שבמשך שעה וחצי כתבתי חמש שורות תוך נסיונות בלתי פוסקים למצוא את המילים הנכונות בשירים, תמונות וציטוטים, אחר כך במשך שעה הצלחתי לכתוב עמוד אך הוא מלא במחיקות וקשקושים.

קראתי אותו חמש פעמים ועדיין יש לי הרגשה שצריך לתקן שם משהו, אבל לא מצליחה.

זה מעבר לכוחותיי.

הגיע הזמן להפסיק לבזבז

את הזמן שלי

את הכספים של אמא

את האוכל שאני בולסת ולא נהנית כי יסוריי המצפון יוצאים למתקפות חוזרות ונשנות

ובעיקר את התקוות

who- תלמידת תיכון בימים וילדה אומללה בלילות. סופרת בעתות מוזה או סתם אחרי ימים שלמים של שמיעת מוזיקה שעושה לחשוב, בת, תלמידה, חברה, בת-דודה, אחיינית, בעלים של גור כלבים, אחות חורגת.

ובעיקר בעיקר אדם מבולבל ששאוהב להתמסר לצד הקוצני של החיים.

what- פחדנית. אחת שלא הולכת עם האמת שלה עד הסוף, אחרי שנים של נסיון לגבש אותה תוך הקמת גדר חוצצת ביני לבין שאר בני גילי אני מעיזה להגיד שנכשלתי. שצריך עדיין להמשיך ליצור אותי ואז לפקוע מהגולם. אבל התעייפתי מלהיות זחל, הגחון כבר כואב ולהיות יצור כלאיים זה קשה.

how much- שתיים, אחת שמשחררת אחרי זמנים של סבל ודורסת את כל סימני השאלה בדרך אל האושר הרגעי והנכסף, לא שמה על חוקים שיצרו אנשים משועממים או נורמות התנהגות למיניהן, רק על פי אלה שאני יוצרת לי באותן שניות בהן אני נושמת. השנייה מחשבת כל צעד, בודקת שזה לא סותר שום מחשבה של אדם אחר ורק אז מעיזה לפסוע בשביל הבטוח של החיים הבורגניים.

how-בזכות נפלאות הכאב, מדורי הגהנום של אישיותי המורכבת והמענה להפליא

where- ירושלים וגלקסיה, נוטה לנוע בין שניהם, תלוי. ניחנתי ביכולת מופלאה להצליח לעופף כשאני מבינה שלא צריך להקשיב למה שנאמר, אם זה כשהמורה בודק איתנו מבחן שהלך לי בו רע או כשאדם מדבר דברים ואני מעדיפה לא להקשיב כדי לא להיכנס בו חזק עד שידמם כל הדרך לבית החולים, ואז אני ממריאה לגלקסיות שאני יוצרת לי, נאבדת לי במחשבות פילוסופיות שמוחי צר מלהכילן ונהנית.

when- כשרע וגם כשטוב. בעיקר כשמשעמם.

 why-כדי להיות מאושרת

מטרה-לנסות להבין כל יום עוד קצת ממני.

עד שאמצע אותי.

שוב התחברתי לצ'אט כדי להעביר דקות מתות

והתחלתי לדבר שם עם אחד.. קצין ירושלמי גבוה עם עיניים ירוקות שעשה משהו בפנים ואחרי כמה דקות של שיחה הוא שאל אם אני בתולה

נפגעתי עמוקות מהשאלה, בעיקר כי האם זה הרובד היחידי שהצגתי שאליו הוא מפנה את השאלה? אז סגרתי, בחנתי אותו, אם יתנצל או יבין שטעה והוא לא

רק נכנס בי וחסם אחרי סגירת חלונות מצידי ומצידו וזה צרם

אז התחברתי מחדש כדי להטיח בו עלבונות, תחילה האצבעות רעדו כי לא רציתי להשפיל את עצמי אבל אחרי זה פשוט לא היה אכפת לי והתחלנו להתווכח על שוני בין נשים לגברים והוא נכנס בי חזק, הבעיה הגדולה שלי שאני דוגלת במתן כבוד לנשים אך לא יודעת להסביר את עצמי. בכלל אני לא יודעת להביע את עצמי.

ופתאום הרגשתי ממש כמו עם רז, כשהוא נכנס בי כ"כ חזק עד שלא ידעתי איך להגיב, פשוט קפאתי מול המסך וחשבתי איך להחזיר.

הבנתי שאסור לי בתכלית האיסור להכניס אדם כזה לחיים שלי שוב, אבל זה לא מנע ממני להשיב לו על סגנון המוזיקה שאני שומעת, אחרי כמה דקות של התחבטות איומה עם עצמי סגרתי.

ובכיתי, כי אני לא בנויה לאנשים כאלה בחיי.

לא מסוגלת להתמודד איתם, באמת שלא.

הם יותר מידי לי, יותר מידי ישירים או חזקים או לא יודעת מה.

פשוט לא.

יודעת מה ההשפעה שלהם עליי, עד כמה הם יצלקו אותי.

מספיק אני מדממת מרז אז להוסיף עוד אחד? ועוד קצין? חצי שוודי?!

אני לא עד כדי כך מטומטמת.

אז האגו קצת מייבב.

ובעיקר המרכז הזה שנתן עוד הזדמנות ותכנן את הפגישה ושמייחל כבר למציאת פתרון בצורת בחור.

אבל זה לא יבוא.

לא כשאני עוד לא מצליחה להגן על כבוד האישה ולהיכנס לויכוח בו אני אצא מנצחת.

כי אני יודעת שאני צודקת ושלמרות השוויון המוחלט לו קוראים לאישה עדיין מגיע יחס שונה מבחורים, כזה עדין שבו היא תרגיש שהיא באמת מיוחדת

כזו שצריך לחזר אחריה ולתת פרחים ולפתוח לה דלתות.

אולי אני סתם מגזימה, אבל באמת שמגיע לנו.