עייפה מהכל ובעיקר פיזית
חושבת על אלכס, ולא מבינה למה.
ביום ראשון יש הקרנות סרטים של חוג שחברה שלי השתתפה בו והיא הזמינה אותי, נעניתי בחיוב כי היא לא השאירה לי ברירה אחרת וגם כי רציתי לפגוש סופסוף את האנשים האלה שנכנסו לחיים שלה והקסימו אותה כל כך. אני מודה אני חייבת אנשים חדשים וזו תהיה הזדמנות מצוינת להכניס קצת דם חדש למחזור האומלל שמרכיב אותי, אבל מה? מסתבר שגם אלכס יהיה שם.
ואני לא האמנתי שזה יקרה, בלילה הראשון אפילו דמיינתי איך זה יהיה. שיחה עם החברה מהחוג הסבירה לי הכל- הוא השתתף באחד הסרטים ויהיו שם הורים ויהיה מפוצץ ובכלל לא בטוח שאראה אותו וגם אם אראה לא נזהה אחד ת'שנייה וגם אם הוא יזהה על מה נדבר? ומי ידבר בכלל?
למי יהיה זמן?
ולמה נתתי לעצמי לשקוע בפנטזיות שאכיר אנשים חדשים? אחרי הכל ידוע וברור כבר שאני לא אוכל כי נוכחות הורים תמיד מסרסת. ואולי אכיר ידיד אחד שלה, ערבי מקסים שהא סיפרה לו עליי ובאמת אמר שהוא מת להכיר אותי. ואולי בכל זאת אני אראה את אלכס? אבל גם אם אראה מה ייצא לי מזה?
עוגמת נפש אני מניחה.
פתאום בזמן השיחה איתה האסימון נפל לי, הבנתי בדיוק איזה טיפוס אלכס, הוא מהאנשים האלה שכולם מכירים כי הם נמצאים פשוט בכל מקום, משתתפים בכל פעילות שהעירייה מארגנת, מכירם תך כדי המון חברים נוספים שדוחפים אותם לעוד פעילות ועוד פעילות והם ממשיכים להתגלגל בכל החברה הזאת. אנשים כאלה מעוררים אצלי המון סלידה מעורבת ביותר מידי התפעלות, אדם כזה לא נותן לעצמו לשקוע כמוני, מכירים אותו, הוא יוצא, חי, נושם את הרגע ונהנה מהאוויר הצלול של הנעורים.
ויש לו את זה, כי הוא התנסה בזה, הוא חווה את החיים וימשיך לעשות זאת. הוא הכיר חברים להמון שיחות קטנות בבתי קפה, רק שהוא לא כזה. הוא פעלתן.
אחד שנע עם הזרם ולפעמים אפילו קובע אותו, מהאלה שירקדו גם אם יורד גשם (והוא רקד), מהבחורים היפים האלה שמעוררים בי כל כך הרבה רגשי נחיתות כי הם עושים את מה שלעולם כנראה לא אעיז. הם חיים.
ושוב זה ממחיש לי עד כמה אני נבולה ליד הפריחה שלו. ולמה שמישהו כזה ירצה אותי?
תסמין רז חוזר על עצמו. אבל דבר אחד מעודד אותי, עם כל העצב שאני מכילה פיתחתי עולם פנימי שלא יבייש בחורה בשנות העשרים המתקדמות שלה, לא עברתי הרבה כמוהו אבל עברתי מעט והתפתחתי יותר ממנו. ואולי זה טוב יותר ככה? שאני לא אעבור יותר מידי. כי אז אני לא אהיה אני.
ולמרות כל המלחמות שלי עם הבחורה הזו אני באמת אוהבת אותה, נוח להתרפק עליה. בגלל זה אנחנו כל הזמן מתבודדות.
כי אני הכי נוחה עם עצמי, למרות שאני דוקרת אותה בגב הרבה פעמים היא נשארת איתי ואני מודעת לעצמי ברמה גבוהה מידי אבל זה גם מה שטוב.
לפתע אפיקים חדשים נפתחים בפניי, כי בזכת הסגירות שלי פיתחתי את הפנימי שלי וכשהפנימי הזה ייצא החוצה הוא יקסים.
זה גורם לי להרגיש טוב כי עכשיו אני מבינה, תוך כדי כתיבה, שוואלה אני טובה בדיוק כמו אלכס שחווה.
אז נכון אני לא כזו קלילה ומצחיקה אבל זה כל הקסם והעובדה שאנשים בכלל לא מכירי אותי פעלת לטובתי, אפשר ללכת בעיר כמו תיירת ובאמת יראו אותי ככזו, אפשר להשתחרר כי ממילא לא מכירים וכשמכירים אז זה חדש, וזה כיף. יש משהו עגום בלהכיר את כולם, זה מתחיל לשעמם בשלב מסוים וכרגע כל זה נמצא לפניי.
אז נכון, אני מודה בעצם היותי מפגרת חברתית. אבל כזו אני. ובזכות הפיגור החברתי הזה אני ערה לכל העוולות שאחרים לא שמים לב אליהם, חוקרת ובודקת כל דבר שאחרים עושים בלי למצמץ.
ואחרי הכל בלי כל הכאב הזה של הפיגור שגרמתי לעצמי לא הייתי יכולה לכתוב.
וזה הכל בשבילי.
יותר מאהבה.
כי היא תקל אבל לא באמת תשחרר כמו שאני מצליחה. בחמש דקות של כתיבה שנשארת על הנייר.
אני יודעת כשאשר אמות אשאיר מאחוריי דבר טוב יותר מזכרונות בלבב האנשים,אשאיר את זכרונותיי שלי, את הכתיבה שלי, את עולמי העשיר להפליא.
וזה יישמר לעד (לפחות עד שהעולם יתפוצץ בגלל ההתחממות הגלובלית)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
