אחרי שמיעה של שירים ישנים מלפני שנתיים שאני עדיין זוכרת את המילים שלהם וקריאה ביומן האמיתי, זה שאפשר להרגיש בו את החודשים והשנים כשמעבירים את הדפים הבנתי שקמתי לתחיה.
נבלתי, מתתי, התאכזבתי,ויתרתי , לא רציתי ובעיקר פחדתי.
עכשיו השכלתי להבין מי אני באמת, מה יש בי, עובדה שבפברואר 2008 כתבתי שאני יודעת שאני יוצרת בעצמי חור שחור שבעתיד עלול לשבור אותי ואכן לפני חצי שנה נשאבתי אליו. אני חושבת שאני מתחילה לצאת ממנו וזה שלב חשוב מאוד בהגדרה העצמית שלי.
קטע שנכתב ב-4\25:
"אני לא טובה בכלום.
כאילו אני תלמידה טובה אבל לא הכי טובה.
אני יודעת להקשיב אבל לא תמיד, כי אז אני שוקעת במחשבות שלי ומאבדת את האדם שמולי.
אני יודעת לכתוב אבל לא הכי טוב כי הכתיבה שלי בנאלית ככל הנראה משקפת אותי. ואני? סתם.
אין לי על מה לדבר עם אנשים שאני מכירה וגם זרים.
אין לי בכלל בטחום עצמי.
והבנתי שאני כבר לא אמצא אהבה כי מזמן הפסקתי להסתכל על חתיכים
וכוח הרצון שלי שואף ל-0
ואין לי גוף מושלם, אני אפילו לא יפה
ותמיד יש בנות גבוהות יותר ממני
ואני בכלל לא מצליחה לדבר כמו שצריך באנגלית
ואני כבר לא מסוגלת לקרוא ספרים
והתחלתי לשמוע מוזיקה בעברית, כך שזה גם כבר כמו כולם
ואם תראה אותי בין הרבה אנשים לא תצביע עליי כמיוחדת
אני פשוט נבלעת בין ההמון
הקול שלי רגיל
אפילו סגנון הלבוש שלי בנאלי
והציונים שלי במת' מביישים
כמוני"
אז שוב נשאלת השאלה.. מי אני?
אני אדם שנשרף באש הגהנום שלו וקם לתחיה
הכוויות מתחילות להיעלם, הזמן מטפל בי כמו שרק הוא יודע
ואני אוהבת לשמוע מוזיקה שמחזירה אותי לאחור, לפשטות היחסית
ואני אוהבת לכתוב למרות שזה קשה לי
ואני אוהבת שיער ארוך למרות שיש לי קצר
ומוזיקה צרפתית
ובנים גבוהים
וגם בנות אבל לא גבוהות כי זה מערער
ונעלי עקב
ובלונדינים
ואת הכתיבה של אוסקר ווילד
ובלדות רומנטיות
ומוזיקה מהאייטיז
וראפ
ולאונן
ואת החברים שלי, אלה שאני לא שונאת
ולהתבודד
וחמש דקות אחרי זה להיכנס לחדר מלא באנשים ולדבר
ונסיעות ארוכות
אבל כאלה שבהם אני יושבת ליד החלון
וערים גדולות
וטבע
בעיקר את הים
ואותי
ומה עוד אני צריכה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
